פרשה בקטנה לפרשת כי תצא

פרשה בקטנה לפרת 'כי תצא':

דיני היציאה למלחמה הם בדיוק ההיפך ממסמך 'רוח צה"ל'. נכון, שניהם מנסחים את התשתית המוסרית של "כי תצא למלחמה על אויבך" אלא שצה"ל ניסח קוד אתי אחרי שנים רבות של לחימה  - ואיננו מבקש לייצר מציאות אלא להעתיק אותה למילה הכתובה. פסוקי התורה פועלים בדיוק ההיפך – הם מציירים תמונת עתיד מוסרית עבור עם נוודים המשרך את רגליו במדבר בדרכו ממצרים לכנען.

האם ה'קוד האתי' של התנ"ך יכול להיות קריאת כיוון עבר חיילי צה"ל במאה העשרים ואחת? מצד אחד – בוודאי! מה ראוי יותר מהאיסור להשחית עץ מאכל על מנת לבנות מצור (דברים כ' י"ט-כ') או מהחובה לשאוף לסביבה מהוגנת גם במחנה הצבאי: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ, עַל-אֲזֵנֶךָ; וְהָיָה, בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ, וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת-צֵאָתֶךָ. כִּי  ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ, קָדוֹשׁ.." (דברים כ"ג י"ד-ט"ו)?. מצד שני, יש פסוקים הגורמים לנו לזוז בחוסר נוחות על הכיסא. למשל ההיתר המופיע בראש הפרשה לקחת בשבי אישה יפת תואר או החובה להכרית את זרע עמלק תחת השמים, המופיע בסופה.

איך מתגברים על הפער הזה – על ההנחה כי ספר הספרים של העם היהודי מניח את אמות המידה המוסריות עבורנו, גם אלפי שנים לאחר שניתן בהר סיני, ומנגד התחושה שהאנושות התפתחה והשתכללה ומה שהיה נכון וטוב לדור יציאת מצרים איננו מתאים בהכרח לימינו אנו?

לשאלה זו נדרש פרופסור משה גרינברג בספרו הסגולה והכוח. ראשית הוא נשען על אילן גבוה, רבינו בחיי איבן פקודה בספרו חובות הלבבות: "הדברים בספרי התורה אינם אלא לפי משקל הבנת מי שניתנו להם..." (השער הראשון, פרק י', עמוד צ'), זאת, על מנת לעגן את ההנחה כי יש שינוי בעולם והפרשנות לתורה צריכה להתייחס אליה – כפי שאכן נעשה על ידי חז"ל ודרשני התורה לדורותיהם. עוד מוסיף פרופ' גרינברג כי יש לנקוט בשתי פעולות בלימוד – "לחוש אמפטיה עם קדמונינו, כדי להבין למה האמינו ולמה עשו כפי שהאמינו וכן "לשפוט את מעשיהם ותפיסותיהם על פי השגתנו, תוך הסרת הקלפיות מהתפיסות המוסריות שלהם" (מתוך: הסגולה והכח עמ' 18).

אלה הם כלי העבודה שהניח בידינו פרופ' גרינברג וכעת ניתן להיעזר בהם על מנת לגזור ממצוות היציאה למלחמה עקרונות מוסריים והוראות פעולה לימינו אנו.

שבת של שלום,

תניה רגב וצוות יסודות.