פרשה בקטנה לפרשת פקודי

כאן התחיל הכל.

המשכן שהפך למקדש שהפך לבתי הכנסיות  שהפכו כולם לעורק הפועם של הקהילות היהודיות באשר הן. נכון, המשכן היה ממודר מאוד, רק ליחידים היתה גישה אמיתית אליו, היתה בו היראה והרוממות ותכונת 'הקדושה המוגדרת באיסוריה' שבה כל קרבה אל הקודש תחומה וגדורה באיסורים שונים. אבל לצד כל אלה, הכתוב נכנס לפרטי פרטים שעה שהוא מבקש לתאר כיצד כל איש ואישה  אשר נדבם ליבם, תרמו את הנזמים והטבעות, את השמן למאור ואת השמן למשחה,

את כלי הזהב ואת העורות, את אבני המילואים ואת אבני השהם ועוד אוצרות כאלה ואחרים שנאספו על מנת לבנות את משכן הא-להים. לכולם חלק במשכן וככה ראוי לו למוקד החיים היהודיים להתהוות לראשונה.זוהי יריית הפתיחה למה שיהפוך אחר כך למקדש ומאוחר יותר לבתי הכנסיות  המשמשים לא רק כמקומות כינוס פיזיים אלא כלב הפועם של הקהילות היהודיות.

אך מה קורה בקהילות שאינן דתיות?

הרי הטקס הדתי איננו התנאי היחיד לקיומו של מרכז קהילתי, איפה אם כך המרכזים הרוחניים/תרבותיים/חברתיים שלהן? נדמה שבעבר בית העם או המתנ"ס המקומי, לצד בתי המרזח או כיכרות השוק שמשו כמקומות הללו שבהם נפגשים, חולקים, מלבנים, מתווכחים ובעיקר מייצרים את הדבק הזה שהופך פרודות של אנשים לקהילה. יש מי שחושב שאת המתנ"ס החליף הקניון, שהוא אמנם מקום ציבורי משמעותי, אבל יש בו בעיקר חלונות ראווה מפתים ושקיות מרשרשות ומעט מאוד מהחיים האמתיים של הקהילה: יצירות אמנות, מוזיקאי רחוב, חלוקת פלאיירים או איסוף תרומות, ובוודאי לא קבצנים, בעלי מלאכה או חנויות קטנות ואינטימיות בהן הקצב יודע מה הנתח האהוב  ובעל בית המרקחת יודע להמליץ על משחה טובה לשיכוך כאבי גב תפוס.

לאן כל זה הולך והאם הקהילות שאינן מלוכדות סביב בית הכנסת, המתנ"ס או כיכר העיר עומדות להיבלע בערים ההמוניות?