לא נותנים לעובדות לבלבל אותם – פרשה בקטנה לפרשת שלח-לך.

לא נותנים לעובדות לבלבל אותם – פרשה בקטנה לפרשת שלח-לך.

האם מדינת ישראל הפסידה או ניצחה במלחמת לבנון השנייה? האם בית המשפט העליון נוטה לטובת ציבורים מסוימים? האם היתה אינתיפאדה שלישית בישראל? בתקופה בה לנראטיב, למסגרת הפרשנית בתוכה מתארגנות העובדות, יש משקל גדול בהרבה מהעובדות עצמן, קשה לפעמים לענות על השאלה הזו.

חטא המרגלים ממוקם על קו התפר בין העובדות ובין הפרשנות. מה שהתבקשו המרגלים לעשות זה לבדוק את טיב הארץ ואת טיב היושבים בה: "וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב" (במדבר י"ג י"ח). את כל זה הם עשו, אלא שביקשו גם לנקוט עמדה בנוגע למה שראו: "וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ; אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם" (י"ג כ"ז-כ"ח). מילה אחת מפרידה בין העובדות והפרשנות: 'אפס'. היא זו המטעינה את המידע בעמדתם האישית של המרגלים, והיא המקפיצה ממקומו את כלב בן יפונה הקורא: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ" (י"ג ל').

מה רע בנטילת יוזמה ונקיטת עמדה אישית? המילה 'מרגלים' לרוב שולחת אותנו לעולם המסתורין ולמאבק בין ארגונים או מדינות, אבל בהקשר של פרק י"ג בספר 'במדבר' ניתן לחשוב על נציגי השבטים שנשלחו ארצה כעיתונאים, ככאלה שתפקידם להביא יידע לציבור. בתרבות דמוקרטית יידע מסוג זה הוא גורם ראשון במעלה, שכן רק הוא מאפשר את קיומו של האדם הרציונלי, בן החורין, הלוקח אחריות על חייו האישיים והאזרחיים. האתיקה העיתונאית אוסרת על מעשים שונים דוגמת הוצאת דיבה או מניעת מידע חשוב מהציבור. הטעיית הציבור במזיד היא אחד ממעשים אלה. הטעייה מסוג זה שוללת את יכולתו, כמו גם זכותו של הציבור לקבל החלטות באופן מושכל ועצמאי. הטעייה פוגעת בחיים הדמוקרטיים בכך שאיננה מאפשרת הפעלת שיקול דעת המבוסס על הנחות אמת. אמנם כן, לא המרגלים ולא בני ישראל חיו בהקשר דמוקרטי, אולם באמצעות מילה אחת 'אפס', היטו המרגלים את דעת הקהל ולא אפשרו לו להחליט לבד האם הארץ אוכלת יושביה היא או האם אין לירוא מפני יושביה.

ועוד הרהור אחד לסיום: האם מעשה המרגלים היה מוגדר כחטא גם היום? האם ההבחנה בין עובדות ופרשנות היא משהו שעוד ניתן לחשוב עליו בימינו? האם רוח התקופה הנוטה לפרק את הכל לנראטיבים, לנקודות מבט, עוד מחזיקה בראש את האמת העובדתית החפה מהטיה? או במילים אחרות: האם ההנחה שבתרבות הדמוקרטית ידע 'טהור' הכרחי על מנת לייצר אזרח דמוקרטי, עדיין רלוונטית?

שבת שלום,

תניה רגב וצוות יסודות.