פרשה בקטנה לפרשת שופטים

פרשה בקטנה לפרשת שופטים.

כל מיני סוגים של פרשיות נכנסו לפנתיאון הלאומי שלנו. אפשר לסווג אותן תחת כותרות שונות– למשל, אירועי "לראשונה בישראל', אירועי אלפיים שנות גלות, אירועי כל העולם נגדנו ועוד כהנה ואחרים. אחת הקטגוריות היא 'איך זה קרה וכולנו שתקנו?'. לכאן ניתן לייחס את הרצח המזעזע של הילדה רוז פיזם, את רוכב האופנוע משה חי-ישראלי שנפגע ונפל שעה שהתנועה בכביש נמשכה כרגיל, או את החותרת יסמין פיינגולד שהתהפכה עם הקיאק שלה לעיני כל ונשארה מוטלת על קרקעית הירקון דקות ארוכות  בטרם קפץ אבי טיובין למים להצילה.

טקס העגלה ערופה, המופיע בסוף פרשת שופטים, מפנה את אלומת האור לשאלת האחריות הציבורית. לטקס הסברים שונים. אחד מהם נתלה בדברי זקני העדה, השוטפים ידיהם בנחל ומבקשים לנקות את העדה מהאחריות למותו של הנרצח: "וְעָנוּ, וְאָמְרוּ:  יָדֵינוּ, לֹא שפכה אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ; כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, ה', וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם." (דברים כ"א ז-ח). בטקס הזה מתקיים טוויסט מעניין בכל הקשור לאחריות הקהילה. מחד, הטקס מניח כי גם מי שלא ביצע את הפשע במו ידיו נושא באחריות: "ידינו לא שפכה (שפכו) את הדם הזה, ועינינו לא ראו" - ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה"  (תלמוד בבלי מסכת סוטה מ"ו ע"ב.) הווה אומר: הציבור אחראי לשמור על עוברי הדרך הבאים בגבולו. מאידך, הטקס מסייע לטיהור שמו של הציבור, רק במידה והציבור ראוי לכך: "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה" (משנה סוטה פרק ט' משנה ט'), ומסביר ישעיהו לייבוביץ': " מצוות אלה הקשורות בטקסי כפרה מרשימים, נערכו במקרים נדירים וחריגים ביותר, ונועדו לסתום פרצות בגדר הקיימת. [...] אולם כאשר הפרוץ מרובה על הקיים ועומד, אין מקום לסתימת פרצות וכוחם של טקסים מתפוגג ובטל". (ישעיהו ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 858). היכולת לבקש כפרה ממעשה בלתי אחראי היא זכות העומדת רק לקהילה שהאחריות היא חלק משגרת יומה.

ועוד הערה מעניינת בעניין האחריות: פרשת שופטים פורשת בפנינו את כל אושיות ההנהגה הישראלית: מערכת המשפט, הנבואה, הכהונה והמלוכה. ברור כי ארבעת אלה שייכים לחבילה אחת, ותעיד על כך למשל המטאפורה 'אח' המשמשת בכולם. והנה, יש קבוצה נוספת של מנהיגות, שאין לגביה חוקים או הוראות מקראיות, ועדיין יש לה חלק לא מבוטל בהנהגת הציבור – אלה זקני העדה, המופיעים למשל בטקס העגלה הערופה. האם ניתן לראות בהם שכבת מנהיגות, שאיננה רשמית כמו המלך או השופט, אלא נתמכת על ידי האמון שהקהילה נותנת בהם, ומציינת למעשה את מה שהיינו מכנים היום ה'אחריות האזרחית' הצומחת מלמטה?

שבת של שלום,

תניה רגב וצוות יסודות.

 

עוד בנושא