פרשה בקטנה לפרשת פנחס

 

פרשה בקטנה לפרשת פנחס:

יש את השאלות הבלתי פתורות. למשל: איך ממגרים את טרור העפיפונים מבלי להבעיר את הרצועה? או, האם בן גוריון צדק במדיניות 'כור ההיתוך'?  וגם השאלה הקלאסית: האם א-להים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים -? שאלה מסוג זה, קצת פחות בכותרות אבל בהחלט מצדיקה את סימן השאלה שבסופה, היא: כיצד ייתכן שפנחס, שלקח רומח ודקר למוות לעיני כל את איש ישראל שזנה עם המדינית, זוכה מיד לאחר מכן בברכת ברית השלום? "ויאמר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר;  פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי;  לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם". (במדבר כ"ה י'-י"ב).

פנחס בן אלעזר, מראשי הכהונה, מייצג גם את מופע הקנאות הראשון בהיסטוריה היהודית הכתובה, ועומד בראש קבוצה לא קטנה של קנאים, עליהם ניתן למנות את אליהו הנביא, אלעזר בן יאיר ממובילי מרד החורבן, ועוד רבים אחרים בני ימינו. גם אם מעשי הקנאה מוצדקים, גם אם הם דורשים את האומץ לעשות את המעשה הנכון והראוי, עדיין לחבר אותם לרעיון של 'ברית שלום' זה לא הדבר הראשון שהיה עולה בדעתנו. אחרי ככלות הכל, תנועת הנפש המאפשרת את היוזמה, הזריזות, ועוז הרוח שבהריגת אדם, היא לא בדיוק תנועת הנפש של איש 'ברית השלום''.  או שאולי כן?

בהקשר שונה לחלוטין, מסביר פרופ' אליעזר שבייד, מדוע מעשים שנראים לפעמים סותרים האחד את השני, יונקים למעשה מאותו השורש:

"...אין הא-ל נתפס במקרא כשופט אכזר. מידותיו רובן רחמים, והאדם הנדרש ללכת בדרכי א-לוהיו נדרש להרבות בצדק וברחמים ולהרבות חסד ואהבה בעולם. אבל הא-ל מתגלה בכל זאת גם כקנוא ונוקם, והאדם שהולך בעקבותיו צריך לפעמים שיתגלה גם הוא במידות הללו. אימתי? ...כשמדובר ברע הגמור. הרע הגמור ראוי לשנאה. הרע הגמור ראוי לעקירה אכזרית ומוחלטת. אין הרעיון הזה מופיע כניגוד למוסר, אלא כמתחייב באורח החלטי ועקבי מאותו עקרון המחייב אהבה וחסד וחמלה, שאין אתה אוהב כראוי את הראוי לאהבה ואין את חומל על הראוי לחמלה אם אינך שונא את הראוי לשנאה ומתאכזר לאכזר". אליעזר שביד , השמדת עמלק והורשת האמורי, מאזנים 1971, עמ' 201-209. )

פרופ' שבייד מתייחס לסולם ערכי ברור, שבו ניתן להצביע בביטחון על הטוב וניתן לכנות בוודאות את הרע. בעולם נהיר שכזה, אדם שיודע לקום ולמגר מעשה פרובוקטיבי של זנות הנעשית לעיני כל ולהציל את כל העדה מחמתו של הא-ל, יודע אף לחיות את הצד השני של אותה המטבע, את חיי 'ברית השלום'. אם כן, אין מדובר בסתירה בין הקנאות ובין השלום, אלא בשניים היונקים מאותו שורש מוסרי, שניים המשלימים זה את זה. כעת נשארה רק שאלת מיליון הדולר: איך נדע איזה מעשה קנאות הוא בריונות ואלימות בלבד, ואיזה מעשה קנאות מחזיק בתוכו את הבלמים והריסונים המתחייבים מן החסד והחמלה שיש בעברו השני?

שבת (ברית) שלום

תניה רגב וצוות יסודות.

 

עוד בנושא