פרשה בקטנה לפרשת אמור

צפירת הבוקר של יום הזיכרון מלחיצה. היא תופסת אותנו ביום שהוא לכאורה חולין, היא תובעת לעצור, לצאת מהרכב, או להתארגן ככה שלא נהיה בתור לקופה, או באמצע שיחת טלפון חשובה. לפעמים כאשר אנחנו מחשבים את הזמן לקראת הצפירה ומתארגנים סביבו אנחנו מגלים שמישהו לידינו ממשיך לנסוע, או ללכת, או שאנחנו רואים את זה אחר כך בתמונה בעיתון או בדיווח חדשותי של הערב. זה מקומם לא בגלל שהצפירה הכתיבה לנו את סדר הבוקר ולאחרים לא, אלא מכיוון שהרגע הזה הוא רגע קדוש, מהמעטים שנמצאים בקונצנזוס היהודי בארץ, וקשה לנו לראות את הרגע הזה מחולל.

במשקפיים  הללו צריך לקרוא את פרשיית המקלל בספר ויקרא:

 וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.  וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה..." (ויקרא כ"ד י-י"א)

אחרית הפסוקים מלמדת כי המקלל נענש לא משום שהוא זר, בן איש מצרי, אלא מכיוון שהוא חילל בפומבי את אחד הערכים המקודשים ביותר בחברה בה הוא חי. דינו של איש מישראל איננו שונה מדינו של הגר הגר בתוכם, בשני המקרים נוקב שם ה' עומד לדין על כך שהכתים את העדה כולה במילים שהוציא מפיו:

 "וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו לתבוע כבוד שמים, וכדי שיתכפר להם מה ששמעו ברכת השם..." (פירוש הבכור שור על פסוק י"ד).

במדינת ישראל לא נוהג עונש המוות, ולמעשה כבר חז"ל ביטלו את האפשרות להשתמש בו באמצעות הגבלות שאינן מאפשרות להגיע לגזר דין מסוגו. אולם בשתי החברות, העתיקה והמודרנית גם יחד, ישנם ערכים מקודשים שהקהילה איננה נוהגת בסלחנות כלפי מי שמחלל אותם. הערכים המקודשים הם מסמני הקצה של מה שנחשב ראוי ונשגב בעיני הקהילה והם חלק מאבני הבניין ההופכים יחידים לציבור.

 

עוד בנושא