אז מה הלאה? מחשבות על זיכרון השואה בישראל תשע"ט.

עכשיו חוזרים הביתה | ידיעון מסעות פולין 

אז מה הלאה? מחשבות על זיכרון השואה בישראל תשע"ט.

 ד"ר תהלה דרמון- מלכה

 

השנה נציין שמונים שנה לתחילתה של מלחמת העולם השנייה, מלחמה שלא היתה נוראה ממנה בתולדות האנושות המתועדת. אם כי מספר הקורבנות הסופי בה אינו ברור עדיין, ההשערות הן שבין 50 ל60  מיליון בני אדם קיפחו בה את חייהם, מיליונים נוספים נפצעו, נעקרו, התייתמו, איבדו את רכושם וגם את דעתם. היה זה "תוצר לוואי" של המלחמה הגדולה ביותר שהתקיימה בעולם, נמשכה כ5 שנים והתקיימה בחזיתות רבות בו זמנית. השואה היהודית, שהתקיימה בשנות המלחמה, היוותה בעיני רבים הקצנה והחמרה של הזוועות שנעשו בשנות המלחמה, זאת בעקבות הפיכת רצח היהודים למטרה שעמדה בפני עצמה ונשענה על אידיאולוגיה אנטישמית.

עבור רבים מאתנו השואה איננה רק אירוע היסטורי מן העבר אלא חלק מהזיכרון המשפחתי האישי. כאשר אני שומעת אנשים שמספרים את שעבר עליהם בשנות השואה אינני יכולה להימנע מן המחשבה על סבתי עליה השלום, שברחה עם אמה ואחיותיה מפריז הכבושה לאחר שליחתו של אביה, סבא רבא שלי, לאושוויץ. עבורי, כדור שלישי, מהווה השואה חוויה נוכחת, כמעט קיומית, בהגדרת הזהות שלי את עצמי. אולם כאשר אני מתבוננת על תלמידי וילדי אינני יכולה להימנע מן ההבנה כי עבורם חווית הלימוד על השואה ובעיקר זיכרונה שונות בתכלית מאלו שלי.

שאלת זיכרון השואה נידונה בארץ ישראל עוד במהלך שנות ההשמדה עצמה. מרדכי שנהבי, חבר קיבוץ בית אלפא שבעמק יזרעאל, פרסם בשנת 1942 קוים להקמת מפעל עם שהפך ברבות השנים למוסד "יד ושם":

"בניין זה, עליו להיות מונומנטאלי. עליו לתת ביטוי לגודל השואה שבאתנו ולשמש אות לדורות לכוח-הרצון לקיום שחי בעם. עלינו לתת ביטוי כזה... שבאופן טבעי יוביל את המבקר אל רעיון הגאולה-הגשמה, אל הנעשה בארץ,"

כפי שניתן לראות כבר בשלב מוקדם זה, עוד בטרם הסתיימה השואה ולפני הבנת התמונה המלאה, נכרך זיכרון השואה בלקח שיש לקחת מאירוע מזעזע זה- הציונות והשיבה לארץ היתה לדידו של שנהבי הלקח היחיד שיש ללמוד- בהעדר חבל ארץ בטוח עבור היהודים ועצמאות מדינית, אירוע כמו השואה יכול להתקיים ואף להישנות.  בשאלת לקח השואה התחבטו רבים עוד בתוך כדי התרחשותה, כך גם מנהיגים דתיים ראו בה אירוע שבא ללמד את עם ישראל דבר מה, למשל הרבי מסאטמר שראה בשואה עונש ולקח על הציונות.

שני הלקחים שהובאו לעיל מייצגים במידה מסוימת את האופן שבו נלמדה השואה בשנים הראשונות להתרחשותה: כאירוע זיכרון טראומטי שהלקח ממנו חייב היה לבוא לידי ביטוי במציאות באופן מדויק וקונקרטי. עשייה ברורה.

נדמה, כי ניתן להבין את הנטייה לקשור בין זיכרון השואה לחיים הקונקרטיים כנובע במידה רבה מהזעזוע העמוק של אלה שחוו אותה באופן ישיר. הגודל, העוצמה הבלתי נתפסת, הכאב על אובדן המשפחה האישית החורבן שחוו רבים מבני העם היהודי הוביל לתחושה שיש לעשות פעולה ממשית עם הזיכרון, ובעיקר לאור החשש כי עם הזמן ידהה הזיכרון. איסוף שמות, עדויות, פריטים, וחפצים, הליכה פיזית למקומות ההשמדה ויצירת מרחב בו ניצולי השואה יכולים לחלוק את סיפורם, הן פרקטיקות משמעותיות באופן בו אנו, הדור השני והשלישי זוכרים את השואה.

אולם כעת, כשבעים שנה אחרי המלחמה עלינו להכיר בכך שזיכרון השואה משתנה. לצערנו הרב ניצולי השואה הולכים מעמנו ותוך כעשור או שניים לא יוותרו בקרבנו אנשים שהיו "שם". כבר היום בפרויקט "זיכרון בסלון" שיזמו צעירים ישראלים, שחשו שהזיכרון הולך ונשחק, מוזמנים לספר את סיפורם אנשים בני הדור השני ולא הוריהם בני הדור הראשון. גם אתרי המחנות בפולין הולכים ומתבלים עם הזמן, שיני הזמן אוכלות בהם במלוא פה, ואין פלא אם כן שבמטרה לשמר את מה שניתן מורחקים המבקרים מן המוצגים תוך יצירת חלל מוזיאלי מנוכר. מסעות בני הנוער לפולין מהווים ניסיון לשמר בכל זאת את צורת הזיכרון האוטנטית, אולם נדמה כי מרחק הזמן דורש מאיתנו חשיבה כיצד יש לעצב את הזיכרון כעת, בהעדר הקרבה האישית הכואבת.

בניסיון למצוא תשובה לכך אני מתבוננת על האופן בו התעצב זיכרון אירוע שבר יהודי אחר- חורבן בית המקדש והיציאה לגלות. החורבן התקבע ברצף הזיכרון היהודי כאירוע קונקרטי, עם תאריך ספציפי בלוח השנה, עם פרקטיקות פיזיות ברורות- צום, ישיבה על הקרקע, התכוננות של שלושה שבועות קודם לצום. אולם בה בעת הועלה תשעה באב לרמת הסמל, חורבן הבית הפך לאירוע מכונן ובעל משמעות הטומן בחובו דרישה להתבוננות פנים יהודית ואף להתבוננות אישית. אין דרישה מאיתנו לעלות להר הבית ולראותו בשיממונו על מנת לחוות את החורבן, להיפך- כל אדם מתכנס לביתו פנימה ונמנע עד כמה שניתן ממפגש חברתי עם אחרים באופן המזמן התבוננות פנימה ועיסוק בשאלת הלקח האישי-חברתי. חורבן הבית הפך מאירוע היסטורי קונקרטי לאירוע סמלי בעל מגוון משמעויות- מי שיחפש את צירוף המילים "לא חרבה ירושלים אלא בשביל" יגלה מגוון תשובות לשאלת החורבן. החל מביטול תורה, דרך אי עשיית דין צדק וכלה בשנאת חינם הידועה לכל. המגוון מאפשר לתרגם את האירוע הקשה שהתחולל במציאות לכזה שמאפשר פירוש ואף דינמיות בזיכרון.

בבואנו לזכור את השואה נדמה לי כי הגיע העת להתחיל לחשוב על זיכרון השואה כמהות דינמית, מורכבת ומשתנה המושתתת כמובן על למידת הפרטים ההיסטוריים שהובילו להתרחשותה ואפשרו לעם שלם להאמין כי זכותם להשמיד עם אחר, אולם בה בעת גם כאירוע בעל היבטים סמליים רחבים המתעלים אף למעלה מן המעשה הקונקרטי. אינני יודעת עדיין מהו אותו זיכרון שכדאי שיתעצב, אולם בעודי רואה את ילדינו ונערינו מאבדים עניין בזיכרון השואה אין לי אלא לחוש כי חובה עלינו לשנות את השיח.


 צילום: נעה ויזל

 


עוד בנושא