(יום) ירושלים של זהב

ידיעון יום ירושלים תשע"ו

חלק שני

(יום) ירושלים של זהב


יש אייטמים שנשמע באופן קבוע לקראת חגים שונים.. כך לגבי כמות השמן והקלוריות בסופגניות, מחיר סלי המזון לקראת חג הפסח והפולמוס אודות ריקוד הדגלים המקדם את יום ציון איחוד העיר ירושלים. מה יש בו בריקוד הדגלים שמושך כל כך הרבה אש? מדוע הפך ריקוד הדגלים לאירוע המדובר של יום ירושלים?

נסתכל בתמונה האופיינית הבאה:

ריקוד הדגלים | צילום: קובי דגן

נסו לחשוב אילו תחושות עשויה תמונה זו לעורר בקרב מתבוננים שונים: גאווה? כעס? התנכרות? קנאה? כיצד ייתכן שטקס אחד מעורר תחושות כה סותרות? התשובה טמונה בכך שכל טקס הוא פרשנות של המציאות. יום ירושלים המצוין על ידי דגלים ושירת הודיה לבורא עולם היא פרשנות אחת, המעוגנת באירוע ההיסטורי שהתרחש בכ"ח באייר תשכ"ז, ומשתלב בתמונה הכוללת של 'אתחלתא דגאולה'. לצידה ישנן פרשנויות אפשריות נוספות, שעשויות היו להוביל לטקסים אחרים. כך למשל: יום ירושלים כיום המבטא את איחודן של שלוש הדתות במרחב גיאוגרפי אחד, יום ירושלים כיומה של העיר עתיקת היומין, שזה לה נדבך נוסף בהיסטוריה, שהחלה בימי דוד וארוונה היבוסי, או שמא יום ירושלים כיום של חשבון נפש, המבקש לברר, האמנם ראויים אנו לדור בירושלים של מטה, ואילו קשרים אנו מעוניינים לכונן בין ירושלים הארצית ובין ירושלים האידילית של מעלה.

 

טקס מדיר / טקס מכיל

הטקס הוא אמצעי רב עצמה לכינון זהות, הטקס שייך לקהילה – הוא  מגדיר את החבורה, מדיר את מי שנמצא מחוץ לגבולותיה של הקהילה ונותן קול לערכים החשובים שלה. לגבי כל טקס ניתן לשאול, עד כמה מוכנים אנו למתוח את גבולותיו, הן מבחינת התכנים היצוקים, לתוכו והן מצד האנשים הראויים ליטול בו חלק. דוגמה מובהקת לשאלת ההכלה וההדרה היא התפילות המשותפות הנערכות בבתי הכנסת. עוד מראשית כינונה של התפילה שימשה זו ככלי להרחקתם של מי שלא היו אורחים רצויים במרחב הקהילתי:

תנו רבנן (שנו חכמים) שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה.

אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים?

 עמד שמואל הקטן ותיקנה.

(נוסח ברכת הצדוקים/המינים מכוון נגד אנשי הכתות שפרשו מן היהדות.)

 לשנה אחרת שכחה (בעת שהתפלל כשליחו של הציבור).

והשקיף בה (רש"י: חשב לזכור אותה) שתים ושלש שעות ולא העלוהו (לא החליפו אותו בחזן אחר).

אמאי (מדוע) לא העלוהו?

 והאמר רב יהודה אמר רב: טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו,  בברכת הצדוקים מעלין אותו, חיישינן שמא מין הוא (חוששים שמא שליח הציבור נמנה על אחת הכתות שפרשו מן היהדות ולכן איננו מוכן לומר את ברכת "למינים ולמלשינים אל תהי תקוה")?!

 שאני שמואל הקטן דאיהו תיקנה (שונה שמואל הקטן משאר שליחי הציבור, כי הוא עצמו תיקן את הברכה, ואין לחשוש לדעותיו.)

 (תלמוד בבלי ברכות כ"ח עמוד ב' – כ"ט עמוד א')

מסכת ברכות מגוללת את קורות הימים של כינון התפילה הממוסדת. בימים אלה רחשו כתות חדשות סביב הליבה המרכזית של היהדות, וחכמים החליטו להוציאם מכלל הציבור ולהרחיקם מבתי הכנסיות. עד כדי כך הייתה עמדתם נחושה, שהגמרא מעלה בדעתה, שהם חשדו בשמואל הקטן, זה שתיקן את ברכת המינים, שמא נתפס הוא בעצמו למינות. מעשה זה מלמד כיצד משמש טקס התפילה כמכונן זהות: מי שאיננו מוכן לומר את הברכה המכוונת נגד הכתות השונות, איננו יכול לשמש כחזן, ואיננו יכול להיות חלק מן הקהילה.

מול מעשה זה מימי המשנה, אנו מעוניינים להעמיד תפילה אחרת, לא פחות משמעותית בחייו של האדם היהודי, תפילת כל נדרי הפותחת את היום הקדוש ביותר בשנה [1] . בתפילה זו מקבל על עצמו הקהל להתפלל עם כולם, צדיקים ועבריינים כאחד (עבריין הוא מי שיש בידיו עבירות, כל אחד מבני החבורה למעשה). מקורו של המנהג קדום מאוד ומיוחס למאה הי"ג באשכנז:

"כתב הר"ם (המהר"ם מרוטנבורג, מאחרוני בעלי התוספות ומגדולי הפוסקים באשכנז של ימי הביניים) נוחו עדן: ערב יום הכיפורים, קודם [שאומר] כל נדרי, אומר: בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה [על דעת המקום ועל דעת הקהל] אנו מתירין להתפלל לעבריינים [2] "

בספרו של המרדכי, תלמידו המובהק של המהר"ם מרוטנבורג, ניתן למצוא רמז לטעמו של מנהג זה – התפילה יחד עם העבריינים [3] :

"ונכנסים לבית הכנסת, ומתירין חרם להתפלל עם כל איש אשר עבר על גזירת הקהל, אפילו אינו מבקש שיתירו לו.

שאמר רבי שמעון חסידא, כל תענית שאין בה מפושעי ישראל - אינה תענית, שהרי חֶלבנה [אחד מסממני הקטורת] ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת."

כשם שבקטורת שהוקרבה בבית המקדש היו עשבים שהעלו ריח מבאיש, כך הקהל הבא בשערי התפילה כולל כל אחד ואחד. הציבור, הבא לבקש מחילה, מרכין ראשו בענווה ופותח את שערי בית הכנסת לכולם, שכן "אנחנו ואבותינו חטאנו.."..

עולה מכאן כי חלל בית הכנסת ומעשה התפילה מוצגים בשני אופנים שונים במקורות ישראל: כמדירים וכמכילים גם יחד. כיאה ליהדות, שיש בה צדדים אוניברסליים וצדדים פרטיקולריים, הרי שאף כאן אנו מוצאים שניות בכל הקשור לטקס התפילה.

 

מה לטקס התפילה ולטקסי יום ירושלים?

הטקס מבטא את פרשנותה של הקהילה ועל ידי כך מכונן את זהותה. בכוחו של הטקס להדיר או להכיל, לאחד או לפלג. מה לגבי טקסי יום ירושלים? האם הם מאחדים או מפלגים? מחד, קיימים ביום ירושלים טקסים רשמיים מטעם המדינה המיועדים לכתחילה לשאת אופי ממלכתי רחב. אך מה בנוגע לטקסים שאינם מסוג זה? ריקוד הדגלים, בו משתתפים רבבות, מגדיר באופן מובהק את סדר יומה הערכי של הציונות הדתית. לצדו, ישנם ניסיונות, שמבעם עז פחות מריקוד הדגלים, לקיים טקסים אלטרנטיביים, ויש מי שיאמר טקסים מתחרים, שמבטאים פרשנות אחרת של המציאות.

האם זו האפשרות היחידה ליוזמות שאינן ממלכתיות? טקסים אלטרנטיביים המגדירים קהילות המופרשות ומובחנות האחת מרעותה? אנו מעוניינים להציע אפשרות נוספת: טקס המנסה לגבש אחדות מתוך גישה פלורליסטית. האם ניתן לאחוז בחבל משני קצותיו? גם אחדות וגם פלורליזם? אנו סבורים כי טקס ליל הסדר הוא דוגמה מופתית לאיחוד מסוג זה. טקס המבוסס על ערכים שכולם מסכימים עליהם: רגע הולדתו של עם, שחרור מבית עבדים, הודיה, חירות, ועוד. איך מבטאים את הערכים הללו? כנראה בשתיית יין, בשיר ובאומר, בהסבה משותפת עם אנשים אהובים, אך במרחב פרשני המכבד את רצונותיהם של השותפים השונים הנוטלים חלק בערב זה.

 

צילום מתוך אתר טיולים ואגדות 

נסיים את הידיעון באתגר:

כיצד נעצב את טקס יום ירושלים כך שתהיה בו אחדות אך גם פלורליזם? מהם הערכים שכולנו מסכימים לגביהם? אילו פרקטיקות ישראליות, או שמא יהודיות, עשויות להיות מוסכמות על כלל הקהילה? ולבסוף, מהו המרחב הפרשני שנותיר לכל אחד ואחת? שהרי 'לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים'...

 

[1] המקורות לקוחים ממאמרו של אביעד הכהן, 'מיהו עבריין?- על הדרת האחר ותיוגו' : http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/300-2.htm

[2] תשב"ץ קטן סימן קל"א.

[3] מרדכי, יומא, סימן תשכה.


עוד בנושא