"השכנים (אינם?) טובים בעיני": קולות שונים בפסיקה בת זמננו

"השכנים (אינם?) טובים בעיני"
קולות שונים בפסיקה בת זמננו
 
מה יחס הרבנים בני זמננו למיעוט הערבי?
אך יותר מכך, מדוע חלקם מחזיקים בעמדה שונה
מזו של רבני דור הקמת המדינה?
האם הם מפוכחים יותר? למודי ניסיון?



 
הפסיפס המרהיב ששמו ההלכה, המורכב מאבני בניין בגדלים שונים ובצבעים מגוונים, עשוי להשמיע בשורות הנראות כצועדות בכיוונים הפוכים. כך למשל הצמד 'מפני דרכי שלום' ו'מפני האיבה', כך למשל 'כי בצלם א-הים עשה את האדם' ו'ממלכת כהנים וגוי קדוש', וכך יחסם של רבני הציונות הדתית לדורותיה למיעוט הערבי שאף הוא מכנה את רצועת החוף של הים התיכון בשם 'מולדת'. 

דובריו של מוסד הרבנות בעשורים הראשונים של מדינת ישראל החזיקו בגישה אחידה בכל הקשור ביחס לערביי הארץ. גישה זו, הרואה בנכרים מיעוט שווה זכויות, ננקטה על ידי רבים וגדולים מפוסקי הציונות הדתית, ביניהם: הרב הרצוג, הרב גורן, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין [1]. אלא שקולות אחרים נשמעים בפיהם של חלק מהרבנים בני זמננו. הנה מספר דוגמאות לכך:

"כל מדינה מודרנית מתוקנת אינה מחלקת ללא הגבלה אשרות כניסה לזרים,

ואינה מעניקה תעודת אזרח לכל מאן דבעי, מתוך רצון לשמור על האופי התרבותי והאתני של המדינה,

מה שמקובל אצל כל עם ולשון ,עלה בתורה לדרגת הנחייה אלוקית מוחלטת לשם שמירת הצביון של עם ישראל, עם קדוש"

(הרב אלישע אבינר, "מעמד הישמעאלים במדינת ישראל לפי ההלכה" תחומין ח' עמוד 360.)

על פי הרב אבינר, מדינת ישראל חדלה להיות ישות שידה 'איננה תקיפה בקרב העמים', ישות המתבססת על הכרת האומות בה, והיא כיום  קיבוץ המונע מכוח הצו האלוקי לשמור על צביונה המקודש והבדלני של האומה היהודית. הנוכרים הגרים בארץ אינם עוד במעמד 'גר תושב', כפי שפירשו רבני דור הקמת המדינה, אלא 'זרים' שאין להעניק להם אשרות כניסה ללא הגבלה, ואין להיענות באופן אוטומטי לבקשתם לתעודת אזרח.

זאת ועוד, במקום אחר במאמר מעיר הרב אבינר: "מעבר לזה, צריך בירור מעמיק, האם הישמעאלים אכן מקיימים את שבע המצוות במלואן", הערה העשויה לשמוט את הקרקע מתחת להנחות יסוד של פוסקים רבים אחרים.

בדצמבר 2010 טלטל 'מכתב הרבנים' את המונח  'מדינה יהודית ודמוקרטית' ואת כל מי שסבור, כי שני אלה - לא רק שהולכים יד ביד, אלא מקיימים זיקה הדדית עמוקה והכרחית. גילוי הדעת, עליו חתומים למעלה מחמישים רבני ערים ויישובים, הכריז, כי חל איסור הלכתי חמור להשכיר או למכור דירות בארץ ישראל למי שאינו יהודי: "במענה לשאלת הרבים הננו משיבים, שאסור מהתורה למכור בית או שדה בארץ ישראל לנוכרי...וזה המוכר והמשכיר ראשון גורם לשכניו הפסד גדול ועוונו גדול מנשוא. ומי התיר לו? וגורם לאחרים למכור רכושם אחריו ומי התיר לו?" אין להתעלם מכך שהוראה זו הסתמכה על מקורות מוקדמים ומאוחרים המצויים ב'ים ההלכה' רחב הידיים. יחד עם זאת, קולות אחרים, רבים וחד-משמעיים, מרכיבים אף הם את חלקיו המסורתיים של ארון הספרים היהודי.

 נקודה למחשבה:  פסקי דור הקמת המדינה נקטו עמדה ברורה בדבר היחס הראוי לערביי המדינה. האם רבני המאה העשרים ואחת, שהוזכרו בציטוטים אלו, מפוכחים יותר? למודי ניסיון? חיים לצד ערבים שיש להם אורח חיים ואג'נדה שונים לגמרי מהוריהם שחיו בעשורים הראשונים להקמת המדינה?

להלן שני הסברים אפשריים למעבר מתפיסה הלכתית המכירה בערבים כמיעוט שווה זכויות לשיח הקיים בקרב חלק מפוסקי זמננו:

1. שישה ימים ביוני: רבני הציונות הדתית שלאחר ניצחון ששת הימים נדרשו להתייחס למציאות חדשה לגמרי: אוכלוסייה פלסטינאית גדולה שאיננה בעלת זכויות אזרח כמו ערביי ישראל, מדיניות ממשלתית שאיננה מסמנת את מצוות יישוב הארץ מעבר לקו הירוק כערך חשוב ומרכזי ופערים אפשריים בין מדיניות הממשלה והפסיקה ההלכתית. אלה ועוד גרמו לכך שהרבנים "מבטאים עמדה ביקורתית ביחס למדיניות הממשלה ומנגד הם מבקשים לעגן את תפיסתם האידאולוגית ־פוליטית במקורות ההלכה" (ד"ר אריאל פיקאר, "מעמד הנכרי במדינת ישראל בפסיקת רבני הציונות הדתית", ראשית 1 2009)

2. לא למדינת כל אזרחיה: מאז שנות התשעים משגשג שיח אינדיווידואליסטי וליברלי המקדם זכויות אדם וזכויות אזרח. הציבור הציוני-דתי חש, כי שיח זה מנוצל על ידי יריביו הפוליטיים על מנת לקדם את סדר היום שלהם. כך לדוגמה בעת ההצבעה על הסכמי אוסלו.  " אפשר אפוא לומר, שמבחינה תרבותית, הקהילה הציונית-דתית נעה בכיוון הפוך מזה של האליטות החילוניות" כותב ד"ר שלמה פישר. לפיכך, לנוכח שיח המקדם זכויות פוליטיות שוות עבור ערביי ישראל מתקיימת תגובת נגד המבקשת להעמיד את 'הטוב העליון של מדינת הלאום היהודית' בקרב אנשי הציונות הדתית ורבניה. (ד"ר שלמה פישר, "השיח ההלכתי מבית מדרשו של הרב קוק בנוגע לדמוקרטיה ומקורותיו").

מניפת הפסיקה העוסקת במעמדם של ערביי הארץ רחבה ומסתעפת, בחלק השני של הידיעון נעסוק בעקרונות המנחים את מעצבי ההלכה בבואם לעגן את זכויותיו של המיעוט ההלכתי במקורות ישראל.

שיח זכויות אדם וזכויות אזרח, רעיון של מדינת כל אזרחיה או מדינה לאומית - אלה ואחרים יוצרים תגובת נגד לא רק במרחב הדתי-ציוני אלא במרחבים ציבוריים שונים של כלל אזרחי ישראל. שורה ארוכה של הצעות חוק מן השנים האחרונות מתכתבות עם מה שנתפס כסכנה הטמונה בשיח הליברלי, הנעזר בפרוצדורות דמוקרטיות על מנת לקדם את עצמו ככוח פוליטי משמעותי. הנה כמה מהצעות אלה:

- חוק הנכבה - איננו אלא חלק מחוק התקציב שאושר ב2011. על פי החוק יוכל שר האוצר להפחית מתקציבו של גוף המציין את יום הקמת המדינה כיום אבל, או המבזה את סמלי המדינה.

- הצעת חוק יסוד מדינת הלאום - הצעה לעיגון מעמדה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בחוק קיימת התייחסויות למעמד השפה העברית כשפה הרשמית של המדינה, לחגי ישראל, לסמלי המדינה ולמשפט העברי כמקור לפרשנות משפטית.

- הצעת חוק זכויות התורמים למדינה - הצעת החוק מבקשת להתמודד עם עיקרון השוויון האבסולוטי המעניק זכויות  גם למי "שנמנעים במכוון מליטול חלק במאבק זה ומגלים חוסר נאמנות למדינה וחוסר מחויבות להגן על עצם קיומה". החוק מבקש להעניק העדפה למי שתרם למדינה באמצעות שירות צבאי או אזרחי.

- הצעת חוק הצהרת הנאמנות - הצעת החוק מבקשת להתנות קבלת תעודות רשמיות כרישיון נהיגה, דרכון או תעודת זהות בהצהרת אמונים בנוסח: "הנני מצהיר נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית ודמוקרטית, ומתחייב לשמור על סמליה וערכיה ולא לפעול נגדה או נגד כל אחד ממוסדותיה".

 הידעת? הזכות לתרבות נתפסת כנדבך חשוב בגיבוש זהותו של היחיד. ההנחה כי האדם מתפתח בזיקה למקום, לשפה, לזיכרון, למסורת, לטעמים ולריחות מעניקה לו את הזכות לתרבות. אין זו תרבות כלשהי או אלא תרבותו שלו הוא, העשויה לגרום לזהותו לדייק את עצמה ולפרוח. אחת הדילמות  הגדולות של העולם הליברלי היא ההתנגשות בין זכויותיהן של קבוצות מיעוט לתרבות, ובין זכותה של קבוצת הרוב לצבוע את המרחב המשותף בגוונים של תרבותה היא. באיזה אופן מתכתבות, לדעתכם, הצעות החוק השונות שנסקרו עם הזכות לתרבות של המיעוט ושל הרוב?

 


[1] אלי חדד, מיעוטים במדינה יהודית היבטים הלכתיים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תש"ס.

עוד בנושא