בין קביים לקבעון - האתגר ההלכתי

 בין קביים לקיבעון:

ההלכה כמסגרת לדיון ביחס לאנשים עם מוגבלות.


האם וכיצד כהן הנעזר בכיסא גלגלים יכול לעלות לדוכן לברך את הקהל?

האם לאם ממשפחת אומנה יש היתר לחבק נער מתבגר עם מוגבלות שהגיע לביתה?

האם אדם המתקשר באמצעות שפת הסימנים יכול לקדש אישה?

כיצד יוכל מי שסובל מדיכאון לקיים את מצוות 'ושמחת בחגיך'?

שאלות אלה, העשויות להטריד את מעצבי ההלכה בדורות האחרונים, אינם אלא בבואה של יחסה הכולל של ההלכה אל האדם כמי שנברא בצלמו של האל וכמי שראוי לכבוד ולשוויון[1]. ידיעון זה, שהינו פרי של שיתוף פעולה בין עמותת 'יסודות' נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שבמשרד המשפטים, יוצא לרגל היום הבינלאומי לשוויון אנשים עם מוגבלות החל בראשית דצמבר ויתמקד השנה בשילוב ובנגישות במערכת החינוך.

מתוך שאיפה לעסוק במפגש בין השפה האזרחית והשפה היהודית, אנו מבקשים לבחון בידיעון זה האם וכיצד שינתה הפסיקה ההלכתית את יחסה לאנשים עם מוגבלות. העוגן ההיסטורי ממנו נובעת המערכת ההלכתית מחזיקה בעמדות שהיו מקובלות בעבר לגבי אנשים אלה. כך למשל, על פי פסוקי התורה כהן בעל מום איננו יכול לשמש בקודש[2], חז"ל כוללים את החרש במעמד אחד עם השוטה והקטן[3], ויש מבניהם מי שסבור כי עיוור פטור מכל המצוות האמורות בתורה[4].

זאת ועוד, השפה ההלכתית היא שפה משפטית ומדויקת, שפה שלעיתים איננה מתאימה לאוזנינו האמונות על ה'פוליטיקלי קורקט' של המאה העשרים ואחת.

כיצד אם כך ניתן לגשר בין תפיסות אלו, שנכחו במשך שנים בשיח הדתי-הלכתי, ובין הקשר החברתי-תרבותי החותר לקיום "זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה" [5]?

על אלה ועוד בידיעון אנשים עם מוגבלות תשע"ו... הצטרפו אלינו.

מה בידיעון?

על הגבול ועל המגבלה - האתגר ההלכתי

"מה במשבצת" על כוחה של החברה לשבץ אנשים.

רעיונות לפעילות בכיתה

סיכום

על הגבול ועל המגבלה - האתגר ההלכתי


"זהו העיקרון החשוב ביותר שלנו – כושר ההשתנות של האדם", דברים אלה, המצוטטים מפיו של פרופסור ראובן פוירשטיין בראיון שנערך עמו שנים ספורות טרם הלך לבית עולמו, פורסים את עיקר משנתו החינוכית[6].  ב'מרכז פוירשטיין לקידום כושר הלמידה' אותו הקים פרופסור פוירשטיין, מתמחים בקידום בעלי קשיים כגון פגועי ראש, בעלי תסמונת דאון ואוטיסטים. את מהלך עיצוב גישתם מתאר פרופסור פוירשטיין כך:

"בתחילת הדרך עבדתי עם ילדים שהוגדרו כמפגרים בלי שום אטיולוגיה מוגדרת, והצלחתי להביא אותם לידי כך שיגמרו בגרות, שילכו לאוניברסיטה וכך הלאה. אבל אז אמרו לי: "פוירשטיין, הייתה כאן טעות דיאגנוסטית, אתה לא שינית שום דבר, הם פשוט לא היו מפגרים, אלא שהפסיכולוג היה אידיוט ואבחן אותם לא נכון".

כששמעתי את זה החלטתי לקחת ילדים שהאלמנט הביולוגי שלהם כתוב בתוך האנליזה של הכרומוזום, ואז הוכחתי שילדים עם תסמונת דאון יכולים להגיע לרמות תפקוד גבוהות.... אני פשוט יודע שתחת כל אבן נמצא אוצר קטן, ועלי מוטל לחפש אותו.

המאמצים שלנו הם לגלות תחת החורבות של התפקוד של האדם הזה כל סימן, ולו הקטן ביותר, של פעילות טובה יותר. יש אנשים שרואים אדם כזה וחושבים, "במה הוא נכשל", ואילו אנחנו חושבים "במה הוא מצליח". לכאורה, אמונה אינה מונח מדעי – מה למדע ולאמונה? – אבל אחרי עבודות רבות בכל העולם הגעתי לכלל מסקנה, שסיכויי ההשתנות הם פונקציה של צורך. כלומר, הצורך לראות את האדם כבעל סיכוי, הצורך לראות את האדם כמישהו שלא יישאר במצב שהוא נמצא בו היום, או שלא יידרדר עוד, והצורך הזה יוצר באדם אמונה. אתה מאמין, ואתה תחפש את הדרכים, ותבצע ותממש את הצורך הזה שלך ".

פרופסור פוירשטיין מעיד על עצמו שזהותו איננה 'פסיכולוג' או 'יהודי' אלא 'פסיכולוג-יהודי'.

עדות זו יכולה לינוק מניסוח לשון 'חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות', הפותח בהכרה כי כל אדם נברא בצלמו של האלוקים, רעיון תשתית המלווה את העולם היהודי לאורך הדורות.

מאידך, גישתו זו של פרופסור פוירשטיין לאנשים עם מוגבלות לא הייתה מנת חלקם של מעצבי הפסיקה ההלכתית במהלך הדורות כולם. ההנחות כי חירש איננו בר דעת, הפסיקה כי החיגר איננו שותף במצוות 'הראיה' – דהיינו איננו חייב בעליה לרגל כאחד האדם והאיסור על כהן בעל מום לשאת כפיו בברכת הציבור, אינן עולות בקנה אחד עם תפיסה המבקשת לראות באנשים עם מוגבלות חלק אינטגרלי מן החברה, הראויים לשווין זכויות. כיצד אם כך יוכלו אנשים עם מוגבלות לחיות חיים יהודיים מלאים ולהשתלב בקהילה כבעלי מעמד שווה?

הגישה הפורמליסטית להלכה רואה במנגנוני הפסיקה עולם סגור, הפועל על פי כללים נתונים המכתיבים הכרעות שהן תוצר של דינמיקה הפנימית למערכת. הגישה הבלתי פורמליסטית להלכה טוענת כי הפוסק איננו חי במנותק מהסביבה התרבותית בה הוא פועל, ולפיכך, שיקולים רחבים משמשים כחלק מכלי העבודה של ההכרעה ההלכתית. שינוי הפסיקה העוסקת באנשים עם מוגבלות היא דוגמה מובהקת לאופן בו השיח ההלכתי קשוב לרוח הזמן וכולל אותה בשיקוליו.

להבנת השינויים והמתחים שיצרה הגישה המודרנית לאנשים עם מוגבלות בשיח זה, נעיין בדוגמאות הבאות:

  • מום בחצרות הקודש:

רבי מאיר הכהן, בעל המשך חכמה, מי שכיהן כרבה הראשי של דווינסק במשך כחמישים שנה, חי ופעל במחצית השנייה של המאה ה19 ובראשיתה של המאה העשרים. בשנים אלה התודעה המערבית כלפי  אנשים עם מוגבלות הייתה נתונה בשינוי עומק, תהליך שנתן אותותיו בכתיבה ההלכתית. בעל המשך חכמה נדרש לאיסור החל על כהן בעל מום לשרת בקודש ויקרא י"א ט"ז-כ"ד, איסור זה איננו ייחודי לכהן בלבד, אלא קשור לרעיון תשתית מקראי על פיו כל הבא בשערי הקודש נתבע לשלמות פיזית. עיינו למשל ויקרא כ"ב כ"א לעניין האיסור על מומין בקורבנות. למרות ההיגיון התיאולוגי הכרוך באיסור זה, הרי שהוא צורם לאוזן המודרנית הרואה באנשים עם מום שווי זכויות לכל דבר ועניין. לפיכך, בבואו להסביר את הציווי האלוהי האוסר את עבודת המקדש הנעשית על ידי כהן בעל מום נדרש בעל המשך החכמה להסבר הבא:

והנראה דענין הקרבנות הוא מחלק החוקים אשר אין השכל והעיון מורה על זה.

...ואם כן  יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו תוהא[7] עליו ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, אשר על זה  הזהירה תורה "לעבדו בכל לבבכם" כמו שאמרו בספרי.

וזה לא יאות שהוא יהיה המכפר והעובד, כיון שאינו מודה בה ועבודתו פסולה...

לכן היה מן התחבולה האלוקית, שבעל מום פסול להקרבה, אף אם הוא כשר שבכשרים וצדיק בצדיקים, והמום בו הוא גזרה מהשם יתברך מטעם הכמוס אצלו.

לכן אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או לבו תוהא עליו, יהיה בעל מום ויפרח המום בו ויבדל משירות מזבח ד', ולא יהיה גלויה עליו תרמית לבבו.

 "כי כל איש אשר מום בו" (ויקרא י"א י"ח) אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממעי אמו, גם כן לא יקריב  אף שוודאי המום שנולד בו אינו לסיבת זדון לבבו, כי צדיק ורשע לא אמר.

בעל המשך חכמה טוען כי האיסור החל לגבי כהן בעל מום לשרת בקודש הוא חוק שאיננו מובן לחלוטין. הצעתו של המשך החכמה היא שבמידה וישנו כהן שאינו בא אל הקודש בלב שלם ואיננו ראוי להיות שליחו של ציבור, הרי ש'יהיה בעל מום ויפרח המום בו' כדי להרחיקו מנבחרת משרתי ה'. ומה לגבי מי ש'נולד כן ממעי אמו'? הרי שלגביו 'המום הוא גזרה מהשם יתברך מטעם הכמוס אצלו'. עוד מדייק בעל המשך חכמה כי מאחר והכתוב לא הרחיק את הרשע אלא 'כל איש אשר מום בו', הרי שאין להטיל דופי בכשרותו וצדיקותו של מי שאסור לשמש בהיכל.

נקודה למחשבה:

בעל המשך חכמה מתנהל בין האיסור הדתי: " כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ... אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם" ויקרא כ"א י"ח, כ"ג, ובין יחסה של החברה המודרנית לאנשים עם מוגבלות שאיננה מוכנה להכיר בהדרה גורפת ללא קשר למגבלה, או בהדרה של אדם עם מוגבלות מליטול חלק באירועים דתיים. למותר לציין כי בתקופה המודרנית הרחקה מסוג זה אסורה על פי חוק.  אילו עקרונות מאמץ לדעתכם בעל משך החכמה מהשיח המודרני העוסק באנשים עם מוגבלות, ואילו עקרונות עשויים לעמוד בסתירה לדבריו?

  • החרש השוטה והקטן: האם החוט המשולש ינתק?

החברה הקדומה לא ידעה כיצד לתקשר עם החירשים ולפיכך הניחה כי הם אינם ברי דעת. במקורות ישראל מופיע החירש עם צמד נוסף, הקטן והשוטה, שלישיה שהיא חסרת דעת ולפיכך איננה אחראית למעשיה כאדם בוגר[8]. בד בבד עם ההכרה בכך כי שפת הסימנים היא שפה לכל דבר, אשר היעדרה דומה להיעדר מתורגמן לאדם שדובר שפה אחרת ופתיחת  בתי ספר לחירשים אשר לימדו שפה זו,  השתנה יחסה של החברה לחירשים מן הקצה אל הקצה, היכן עומדת ההלכה ביחס לכך?

בשונה מהדיון אודות כהן בבית המקדש, שהגבלתו נובעת מהצו האלוהי ומההתנהלות הזהירה ביחס לקודש, הרי שלגבי החירש, האיום 'הזר הקרב יומת'' איננו רלוונטי. אז מה כן?

מסתבר, כי לצד ההבנה כי חירשות איננה פוגעת ביכולותיו הקוגניטיביות של האדם, הרי שהחשש מפני שינוי דרכה של תורה מנע מרבנים בני המאה ה19, לאשר את השתלבותם של בוגרי בתי הספר לשפת הסימנים בקהילות ישראל, כשוחטים, כמתפללים או כמוסרי עדות. הד מהמחלוקת אודות יכולתו של המדע לשנות עמדות תורניות, ניתן למצוא בשתי התשובות הבאות:

תשובתו של הרבי מצאנז, משנת 1861, נוקטת בשיטות הפרשניות הנמצאות בארגז הכלים של הדיון ההלכתי עוד מימי התלמוד. הרבי מצאנז מחלק בין סוג החירש, אליו התייחסו המקורות המסורתיים, הכרוך יחד עם השוטה והקטן ובין סוגי החירשים אותם פגש במציאות:

סוף דבר כל הרוחות שבעולם לא יזיזו הפסק גמרא זו אשר קיימוהו כל הפוסקים..

אך בנידון דידן -מקרה זה - באם מדברים קצת ואפילו בלשון עילגים והווי בגדר מדבר...

בכהאי גוונא -בסוג זה- לפי עניות דעתי כפקחים הם

 ואי משום שאינם שומעים,

 הנה לפי מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות, תרומות א, א, ד"ה "חרש"

 דעל פי טבעי הרפואה אי אפשר לדבר מבלתי שמוע

ולכן אם הם מדברים מסתמא שומעים קצת

על כל פנים דזה מהני -שזה מועיל -להיות נחשב כשומע ומדבר.

(דבריו אלה של הרבי מצאנז, מי שהיה מחשובי האדמו"רים, אך גם פוסק מרכזי במאה התשע עשרה, מובאים בספרות בשם 'מלאכת חרש' שחובר על ידי רבי יהודה ליבש בר"ח. בספרון מובאת התכתבות בין המחבר ובין האדמו"ר מצאנז)

ביתר הדגשה כותב הרב הילדסהיימר, מחשובי רבני גרמניה במאה ה-19, כי אין בקבלתם המלאה של החרשים לקהילה משום ערעור על דברי התורה[9]:

אין ספק דאין כח בחקירות חכמת הטבע לערער קבלת חז"ל,

 אבל חקירתנו כאן היא בפירוש דברי חז"ל,

 אם לא פלוג רבנן  )אם לא חילקו חכמים)בין חרש לחרש

 או שנתכוונו רק לחרש שלא למד.

עד כמה מוכנה מערכת הפסיקה ההלכתית לשאת ולתת עם המקורות המסורתיים על מנת  לשנות את יחסה המסורתי של ההלכה לאנשים עם מוגבלויות? דוגמה טובה לכך היא השאלה אודות כניסתו של עיוור לבית הכנסת עם כלב נחיה. בעוד הרב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים האורתודוקסיים בארה"ב במאה העשרים מתיר כניסה זו, הרי שהרב ברייש, אב בית דין בציריך אוסר זאת. לגבי מחלוקת זו כותב הרב בני לאו[10]:

הרב פיינשטיין הפך את מקורות התורה כדי להוכיח שהדבר מותר. הרב ברייש מערער על תשובתו של הרב פיינשטיין, ובאופן פורמלי הוא צודק. הלולייניות הלמדנית של הרב פיינשטיין בנתה מגדל רעוע שניתן לפירוק בקלות. אולם פסיקתו של הרב ברייש אינה מכירה כלל את המהפכה הנפשית של עיוור הנוהג בכלב נחייה לעומת עיוור המונהג על ידי אדם אחר. הרב פיינשטיין מגלה את המוטיבציה הנדרשת להפוך בתורה כדי לחברה אל הצורך החברתי.

רוצים לקרוא עוד?

שורה של שו"תים בנושא אנשים עם מוגבלות פורסמה בעקבות פרויקט בהובלתו של הרב בני לאו. לקריאה נוספת חפשו את  תוצרי  'זכויות אדם והיהדות "בשטח"' באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הידעת? החוק מגדיר אנשים עם מוגבלות באופן הבא:

"אדם עם מוגבלות" - אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים.

מוגבלות אם כך איננה רק ישיבה בכיסא גלגלים או הליכה בעזרת כלב נחייה. מוגבלות היא למעשה הגבלה ביכולתו של אדם לתפקד, הגבלה העשויה לנבוע מלקויות שיש לאדם עצמו או מחסמים שהסביבה מציבה בפניו. חשוב לזכור כי מוגבלות עשויה להיות מצב גמיש, משתנה ובעיקר בלתי נראה לעין האדם הממוצע. אנשים עם מוגבלות שאיננה ניכרת עשויים להיתקל בתגובות של פליאה או ברף ציפיות שהם אינם יכולים לעמוד בו. לכן כדאי גם לזכור כי אנשים עם מוגבלות לעיתים קרובות מסתירים את המוגבלות שלהם, בשל החשש מהדעות הקדומות של החברה בקרבה הם חיים.

לצפייה בסרטו המספר את סיפורו של נער, שהוא כוכב בית הספר המחזיק בתארים נכספים, אך נושא עמו סוד כבד מנשוא היכנסו ללינק הבא:

 

"מה במשבצת?" על כוחה של החברה בשיבוץ אנשים.


הסתכלו היטב בסרטון הבא:

חשבו:

מה הפתיע אתכם בסרטון?

איזו שאלה הייתם רוצים להפנות לרקדנים?

האם הסרט חותר תחת הנחות שאתם מחזיקים בהן? אילו?

מהי משמעותה של מוגבלות כהבניה חברתית? הבניה חברתית הוא מושג בסוציולוגיה שבבסיסו הטענה כי תרבויות או חברות נוטות להציג תופעות מסוימות כטבעיות, שעה שלמעשה מדובר בתופעות שהינן פרי של אינטראקציות או אינטרסים. החברה אם כך מעצבת את המציאות ומשפיעה עליה אולם סבורה כי עיצוב זה עומד וקיים מאז ומעולם ולפיכך בלתי נתון לשינוי.  בהקשר של אנשים עם מוגבלות, רעיונות אודות נורמה וחריגה ממנה הכתיבו מי ראוי להופיע בבמות ציבוריות בפרסומות או באמצעי התקשורת, האם ישנה נגישות למבנים ציבוריים ולאתרי בילוי, מהו הרכב התלמידים במוסדות חינוך שונים ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. את סיפורה של ההבניה החברתית בהקשר של מוגבלות ניתן לבחון באמצעות שתי גישות שהאחת חיה לצד חברתה:

  • הגישה הרפואית/אינדיבידואלית מבקשת להתאים את מי שיש לו מגבלה גופנית או נפשית לסביבה הטבעית והנורמלית בה מתנהלים רוב בני האדם. גישה זו רואה בהפלייתו של האדם עם המוגבלות תוצאה של תפקודו הבלתי מתאים לנורמה, אך לא הגורם לנחיתותו החברתית. עולה מכאן כי על האדם המעוניין להשתלב מוטלת האחריות לעשות כן.
  • הגישה החברתית/תרבותית  גישה זו טוענת כי הסביבה מעוצבת עבור החוויות והצרכים של מי שאינם בעלי מוגבלות ולפיכך מסיטה את האחריות מהאדם עם המוגבלות לחברה, שתפקידה להסיר את החסמים הפיזיים או התודעתיים. גישה זו מבקשת לערער אודות הפרדיגמה בדבר הניטרלי, הטבעי והאוניברסלי המדירה בהכרח את מי שאיננו שייך לנורמה בדויה זו. כמו כן מבקשת הגישה החברתית/ביקורתית לטעון כי מוגבלות איננה מהות בלתי משתנה ומוגדרת מראש, אלא קטגוריה אותה כוננו גורמים חיצוניים, שאיננה שונה מקטגוריות חברתיות אחרות כגון 'לאום', 'אישה', או 'שחור'. גישה זו מבקשת להשפיע על המציאות באופן שסוגים שונים של אנשים, בעלי תכונות משתנות ומגוונות, יוכלו ליטול חלק בהתנהלות החברתית.

"המיינסטרים הישראלי חש אי נוחות או גאווה מופרזת על שילובם של בעלי מוגבלויות בחברה".

דברים אלה צוטטו בראיון עם יותם טולוב[11], מחברו של הספר 'חמש נפשות' העוסק בדמויות מן הפריפריה החברתית המקימות בית כנסת ברעננה ומבקשות להתנהל במרחב הדתי והכללי כאחד האדם. המרחב הדתי איננו שונה ממרחבים ציבוריים אחרים והקהילה הדתית איננה שונה מקהלים אחרים, באלה כמו אלה מתנהלת אפליה שהיא פרי של הבניה חברתית. סוגיית נשיאת כפיים על ידי כהן בבית הכנסת מדגימה היטב את היחסים בין הציבור ובין האדם עם המוגבלות:

הצו האלוהי אוסר על כהן בעל מום לשרת בקודש: " כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ... אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם" ויקרא כ"א י"ח, כ"ג. חלק מטעמיה של מצווה זו כורכים בין עבודת הכהן ובין הקהילה:

משרשי המצווה, לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן,

כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו,

ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו,

על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן, יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו...

ולכן אין ראוי בשום צד שיהיה בו שינוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השינוי ותנוד מן החפץ. (ספר החינוך מצווה רעה)

בעל ספר החינוך מבקש להסיט אם כך את האיסור מהכוהן עצמו אל הקהילה: הבעיה איננה בשלמות גופו של הכהן, אלא בדעתם של אלה הראויים לכפרה, דעה העשויה להיות מוסחת או מפוזרת בעקבות משמש בקודש שאיננו שגרתי.

יוצא מכאן כי את 'תיקון הקלקול' אין לבקש בכהן עצמו אלא בציבור, לפיכך, ציבור המכיר את הכהן ורגיל בו, שוב לא תהיה דעתו מוסחת והוא יוכל להתפנות בלב שלם לעבודת הקודש. גישה זו עולה בקנה אחד עם גישתו של החוק בן זמננו המבקש להסיט את מרכז הכובד מהאדם עם המוגבלות המבקש להשתלב בחברה הסובבת, לחברה שתפקידה להסיר חסמים פיזיים ותודעתיים ולאפשר לאדם זה להיות שותף מלא ושוויוני בסביבתו.

ברוח דברים אלו נמצא כי תפקיד אחר של הכהן, שאיננו נעשה בבית המקדש, אלא מעל בימת בית הכנסת. תפקיד המתקיים  בסביבה מוכרת ואינטימית, אכן יכול להיעשות על ידי מי שיש לו מום:

מי שיש לו מום בפניו או בידיו, כגון שהם בוהקניות או עקומות או עקושות לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו;

והוא הדין למי שיש מומין ברגליו, במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקים; וכן מי שרירו יורד על זקנו; או שעיניו זולפות דמעה; וכן סומא באחת מעיניו, לא ישא את כפיו.

ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו ואפי' הוא סומא בשתי עיניו.

שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ"ח סעיף ל

תשובתו הבאה של החתם סופר אודות שליח ציבור 'נכפה' הלוקה במחלת הנפילה, מעידה כי ביכולתו של אדם בעל מום זה לרומם את הקהל ולא להסיח את דעתו בלבד:

החתם סופר חי ופעל במאות ה18-19 בגרמניה והונגריה והיה בעל השפעה מכרעת בדורו ובאלה שבאו אחריו.

שאלת חכם חצי תשובה אודת ש"ץ ושוחט מומחה זקן ורגיל וכל מדות שמנו חז"ל

 וקולו ערב בנעים זמירות אך לפרקים נכפה רחמנא לצלן בחולי הנופל

ורוב פעמים בבית הכנסת הקדושה בתפלת שחרית

 כי שפטו הרופאים שבא לו מחולשת לבו

דלא טעים מדי בצפרא  -לא טועם דבר בבוקר-

ואז גורם רעשה ורעדה בכל הקהילה....

אך הרי הרופאים שפטו שחלישותו של זה ליבא ריקנא  -בטן ריקה - גרמה לו...

שהרי כבר כתבתי דבשעת חלמותו -בשעת החלמתו - לפני מלכי' יתייצב

ומכל מקום לבו שבור בקרבו כי מי כמוהו ידוע חולי עני וביתו ריקם ...

הוא יקרא וה' יענוהו

 ובזכות זה ישמע ה' קול תפילתכם גם כן,

 כי תחוסו על עני ויגיעו וביתו ירחם ה' על בניכם גם כן.

נקודה למחשבה:

תפריטי מסעדות עם תמונות של המנות או המנוסחים בשפה פשוטה ונהירה, נותני שירות  שאינם מוסתרים על ידי חפצים המונחים על שולחנם ומדברים בקצב לא מהיר, אולמות קולנוע בהם ישנם מעברים רחבים בין שורות הכיסאות...אלה מקצת הדוגמאות המציינות אופנים בהם ניתן להנגיש את המרחב הציבורי לאנשים עם מוגבלות. הרכיבו את משקפי ההנגשה בימים הקרובים וחפשו אתרים מונגשים או בלתי-מונגשים בסביבתכם. האם החברה מתאימה עצמה לאנשים עם מוגבלות? מה לדעתכם אומרת החברה לאנשים שונים באמצעות הנגשה או חוסר הנגשה זאת?

תכל'ס: הצעות שאפשר לקחת לכיתה...


היום הבינלאומי לשוויון אנשים עם מוגבלות עומד השנה בסימן שילוב ונגישות במערכת החינוך. הנה מספר הצעות ליישום בכיתה:

  • מי ראוי לבוא לבית הכנסת?

בתי כנסיות הם מוסדות ציבור הראויים להיות מונגשים לכל המבקש לבוא בשעריהם. האמנם כן?

האם כל אחד יכול לעלות לבמה? להיכנס עם כלב נחייה לבית הכנסת? לקרוא בסידור או להתכבד בפתיחת הארון? לקחת חלק בקידוש או בפעילות החברתית של הקהילה?

נציבות זכויות לאנשים עם מוגבלות הוציאה חוברת המפרטת את אופני הנגשת בתי עסק קטנים, עיינו בחוברת וחשבו על בתי הכנסיות או מוסדות קהילתיים אחרים אליהם אתם משתייכים, כגון המתנ"ס או מרכז הספורט המקומי. כנראה שבמקומות אלה ישנו מקום חניה מסודר לאנשים עם מוגבלות כמו גם שירותים נגישים, אולם מה בדבר יתר המגבלות?

היכנסו כאן לאתר המסביר מהי נגישות עסק קטן, בסוף העמוד תמצאו חוברת מאוירת לשימושכם. שימו לב: הנגשת אתר כגון מתנ"ס או מוזיאון  תובענית יותר מאשר עסק קטן. באתרים גדולים קיימת תביעה לאמצעי עזר לשמיעה בדלפק המודיעין או להדרכת העובדים לאופני סיוע לאנשים העשויים להתקשות ליטול חלק בפעילות.

  • "וכי אפשר נביא ...היה מגמגם בלשונו"? הייתכן מנהיג מגמגם?

התורה מעידה כי משה היה "כבד פה וכבד לשון":

"ויאמר משה אל ה':בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם - משלשם גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי.  אמר האליומי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה'. "  שמות ד' י-י"א.

האמנם ייתכן שמנהיג בסדר הגודל של משה היה מגמגם?

פרשני התורה נחלקים בכך:

לדעת הרשב"ם לא ייתכן שמשה היה מגמגם:

"כבד פה וכבד לשון איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, כיבקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים...וכי אפשר נביא אשר ידעו השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו,  היה מגמגם בלשונו?.."

הראב"ע בפירושו הארוך חולק על דבריו לשונית ורעיונית:

"והאומר ששכח לשון מצרים איננו נכון, כי הוא אומר שני דברים, כבדפה, וכבד

לשון... רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל

אותיות הלשון, רק קצתם היה מוציאם בכובד".

החוק מגדיר אדם עם מוגבלות באופן הבא:

"אדם עם מוגבלות" - אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים".

האמנם היה משה, גדול נביאי ישראל, אדם עם מוגבלות?

לעיון בדוגמה נוספת, היכנסו לקישור הבא המספר את סיפור של מלך אנגליה, שרצה לשאת נאום שייטע בטחון בעמו הנתון במלחמה עיקשת נגד גרמניה, על אף היותו מגמגם (קדימון לסרט 'נאום המלך'):

.

מעוניינים בפעילויות נוספות המיועדות למסגרות חינוכיות? תוכלו להיכנס לאתר עמותת 'מקום לכולם' ה"פועלת לקדם חברה נגישה שבה אנשים עם מוגבלויות יהיו שותפים מלאים במרקם החיים ויוכלו לממש את הזכויות והיכולות שלהם בדרך שבה יבחרו ":

http://www.mlekulam.org.il/

שלל פעילויות מארגונים שונים רוכזו באתר נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות.

סיכום:


 בידיעון זה בחרנו להתבונן ביחס לאנשים עם מוגבלות דרך העדשות של העולם הדתי, אך למעשה זהו סיפורה של כל חברה ביחסה אל קבוצת המיעוט החיה בקרבה. היחס לאנשים עם מוגבלות איננו אלא נייר הלקמוס המספר את סיפורה של התרבות או החברה בקרבה מתנהלים אנשים המתקשים להשתלב. המסגרת ההלכתית איננה שונה מהקשרים תרבותיים וחברתיים אחרים,  אף היא נעה בין תפיסות מסורתיות לבין רוחות חדשות המנשבות בחללו של עולם.

כיום, כלים טכנולוגיים ושינויי תודעה מאפשרים להלכה לייצר מנגנונים לשילוב גדול יותר של אנשים עם מוגבלות. כדרכה של כל מערכת חוקים, אף להלכה מגבלות שאינן מאפשרות שינוי בכל הזירה תוך התייחסות למקרים כולם, אולם כל עוד היעד הוא חתירה לשילוב -הרי שניתן יהיה לחשוב אודות אמצעי הנגשה מסוגים חדשים ושונים.

בברכת חורף טוב, שקט ורגוע,

צוות יסודות.



[1] שאלות מסוג זה נידונו ברשימת שו"תים -שאלות ותשובות- המופיעים בפרסומי המכון הישראלי לדמוקרטיה בפרויקט שהובל על ידי הרב בני לאו.

[2] ויקרא כ"א ט"ז-כ"ד.

[3] מסכת חגיגה ב' ע"ב : "קתני חרש דומיא דשוטה וקטן מה שוטה וקטן דלאו בני דעה אף חרש דלאו בר דעה" חגיגה ב' ע"ב

[4] בבא קמא פ"ז ע"א.

[5] מתוך חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח – 1998

[6] דבריו מובאים בראיון שערכה עמו רבקה רוזנר, ראיון שהתפרסם ב'ארץ אחרת' גיליון 55 מרץ 2010.

[7] 'תוהא' מלשון תהייה.

[8] חירש זה הוא מי שאינו שומע ואינו מדבר. אדם שיכול היה לתקשר באחד מהאופנים הללו לא היה בגדר 'חירש' מן הבחינה ההלכתית.

[9] שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימרבאבןהעזר,חושן משפט ומילואים,נח.

[10] בנימין לאו, אתגר חידוש ההלכה, אקדמות כ"ג אלול תשס"ט.

עוד בנושא