בין האסור למותר: הצעה לפעילות בכיתה בנושא עבריינות פוליטית לקראת יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

 עבריינות פוליטית


ב - 2.7.2014 הגיעה קריאה למשטרה על ידי אביו של הנער מוחמד אבו-חדיר משועפת. הנער נחטף באישון לילה מרחובה של עיר ונלקח ליער ירושלים שם נמצאה גופתו השרופה. פעולה נקמנית זו, גם אם היא אזוטרית ולא מאפיינת את מרכז החברה, מצטרפת לשרשרת של אירועים בה נוטלים אזרחים את החוק לידיהם, במטרה להשיג יעדים אידיאולוגיים ופוליטיים. בהקשר זה נציין את אירועי ואדי סאליב בשנות השישים המאוחרות  - התפרצויות אלימות על רקע של קיפוח עדתי, רצח אמיל גרינצווייג במהלך הפגנה של שלום עכשיו בשנת 1983, מאסרו של אודי אדיב בשנת 1972 על רקע של ריגול עבור האויב ואף נכונות לביצוע פיגועים נגד יהודים, ולבסוף חברי המחתרת היהודית ונערי תג מחיר.

מה גורם ליחידים ולקבוצות להתייאש מן ההליכים הדמוקרטיים המקובלים והלגיטימיים ולפנות לאלימות להשגת מטרות אידיאולוגיות? האם מדובר בפעולות רציונאליות מתוכננות היטב או בהתפרצויות בלתי נשלטות? האם לעבריינות הפוליטית בישראל היבטים מיוחדים? ומה יש לארון הספרים היהודי לומר על כל זה...? על אלה ועוד, במערך שלפניכם.

 

מטרות המערך:

  1. הבנת מקורותיה של העבריינות הפוליטית והיכרות עם דוגמאות שונות במטרה לקיים דיון מושכל.
  2. הכרות עם פתרונות ממקורות ישראל הבולמים את התפרצותה של עבריינות מסוג זה.
  3. דיון במקרה מבחן, תג מחיר לאור ההמשגה שניתנה בידיעון.
  4. יציאה חד משמעית נגד עבריינות פוליטית ותמיכה בשימוש בכלים דמוקרטיים בחתירה לקידום אג'נדות אידיאולוגיות.

ראשי פרקים:

  1. למה לי פוליטיקה עכשיו?! על עבריינות פוליטית והסיבות להתפרצותה.
  2. "והיו הורגין בתלמידי בית הלל" חרבות ורמחים בבית המדרש – לימוד מקורות.
  3. עשבים שוטים, פרחחים, או "אש זרה ששורפת את הבית עלינו"? פעולות תג מחיר כמקרה מבחן.
  4. סיכום

למה לי פוליטיקה עכשיו?! על עבריינות פוליטית והסיבות להתפרצותה.


 "ציונות איננה אידיאולוגיה ייחודית, אלא מצע משותף לאידיאולוגיות שונות ואפילו סותרות" כותב א.ב. יהושע בספרו אחיזת מולדת (עמוד 47). החיים בישראל, השסועה והמלוכדת בעת ובעונה אחת, רצופים מאבקים אידיאולוגיים, שחלקם נצבעו בצבעי האלימות שמטרתה להביא להישגים פוליטיים.  בשנות השבעים המוקדמות פעלה בארץ תנועת המחאה הפנתרים השחורים שהביאה לחזית מאבקה את הפערים על רקע עדתי. בפעולה שכונתה "מבצע החלב" נגנבו עשרות בקבוקי חלב שהיו מיועדים לשכונת רחביה בירושלים וחולקו לילדי עולים בשכונת האסבסטונים "ילדים אלה אינם מוצאים מידי בוקר מאחורי הדלת את החלב לו הם זקוקים. לעומתם יש כלבים וחתולים בשכונות העשירות שלהם יש חלב כל יום ובשפע" נכתב בכרוז שהוצמד לבקבוקי החלב[1]. האם נכנה פעולה זו בשם אלימות פוליטית?  היכן עובר הקו בין פעולת מחאה לגיטימית לפעולה אלימה? פרופסור אהוד שפרינצק מגדיר אלימות פוליטית באופן הבא:

אלימות פוליטית מקיפה מרחב של התנהגויות פוליטיות הנמצאות בטווח שבין אלימות מילולית לפעולת טרור. ביניהן יש התנהגויות כגון הפגנות ומחאות לא מורשות, עימות פיזי עם כוחות הביטחון, פגיעה ברכוש, גרימת נזקים גופניים, פגיעה קשה, הריגה ורצח פוליטי[2].

הדמוקרטיה מעניקה לאזרח כלים רבים ומגוונים לפעולה למען שינוי פוליטי, בראש ובראשונה ההליכה אל הקלפי אחת למספר שנים, מדוע אם כך פונים בודדים או קבוצות לאלימות? האם מדובר בפעולה עמוקה של ייאוש? בכפירה במוסדות הדמוקרטיים? בתרבות פוליטית שעשויה להיות אופיינית לחברה מקוטבת? להלן מספר הסברים המופיעים במחקר:

תיאוריית הקיפוח היחסי: יש מי שמניח כי במקום שיש פוליטיקה נמצא אף אלימות פוליטית, אולם תיאוריית הקיפוח היחסי גורסת כי אלימות איננה חלק הכרחי מקיומה של חברה נתונה. אלימות נוצרת שעה שתחושות תסכול וקיפוח מתורגמות לאחריות שלטונית. מכאן קצרה הדרך לניסיון לחולל שינוי על ידי מאבק פוליטי, תביעה העשויה להתבטא על ידי שחרור הזעם כלפי מוסדות השלטון. משתנים שונים עשויים להשפיע על רמת ההתפרצות האלימה, ביניהם משך הזמן בו חשה הקבוצה קיפוח, הפער בין היעדים שהיא מעוניינת להשיג לאפשרות המציאותית להשיגם ולבסוף הערך שמייחסת הקבוצה לזכויות שהיא מבקשת לקבל[3].

דה-לגיטימציה שלטונית: לגיטימיות שלטונית הכרחית על מנת לאפשר שלטון יציב. לגיטימיות זו מבוססת, בין היתר, על תחושת האזרחים כי ערכים החשובים בעיניהם משמשים בשיקול הדעת של מקבלי ההכרעות השלטוניות. ככל שאדם מרגיש תחושות חזקות יותר של אי צדק, כך הוא עשוי לפתח נטייה חזקה יותר לחוסר ציות לחוק. אם כך, חוסר אמון בצה"ל, במשטרה, בבית המשפט, בכנסת או בממשלה עשוי לדחוף לאלימות במטרה להשיג יעדים פוליטיים[4]. קבוצת השמאל הרדיקלית 'אנרכיסטים נגד הגדרות', שהוקמה בראשית המאה הנוכחית, מהווה דוגמה לחתירה תחת הלגיטימיות השלטונית הכרוכה בעבריינות פוליטית. האנרכיסטים, הפועלים בשנים האחרונות נגד הקמת גדר המערכת,  נוקטים באלימות נגד כוחות הביטחון ומפרקים את גדר המערכת שהוקמה[5]. בהודעה שהוציאה הקבוצה לעיתונות בראשית שנת 2004 היא מצהירה אודות חוסר האמון שלה במוסדות המדינה באשר הם: "אנו מאמינים שצדק ושוויון משיגים באמצעות הסדרים וולונטריים בין בני אדם, ושהמדינה אינה אלא מכשיר שליטה כוחני בידי קבוצות אתניות ומעמדיות. אנו ריאלים ומבינים שביטול מוסד המדינה לא יקרה מחר, אבל דרך חיים של "לא
שולטים ולא נשלטים" אפשר לדרוש היום. פעולה ישירה היא המעשה הדמוקרטי, כאשר הדמוקרטיה מפסיקה לתפקד. את חומת ברלין לא הורידו שליטים והסכמים, אלא אזרחים שקמו והפילו אותה במו ידיהם"[6].

הפעיל המהפכני הנחלץ למען הכלל  עבריינות פוליטית עשויה לצמוח כאשר היחיד חש כי קול פנימי או צו אלוקי קוראים לו לצאת לפעולה. הסמכות איננה תלויה עוד בגורמים חיצוניים כמו דמויות דתיות או מוסדות דמוקרטיים, אלא עוברת למגרש הפרטי של הפעיל המהפכני. דוגמה לכך היא כתיבתו של יהודה עציון חבר המחתרת היהודית שפעלה בשנות השמונים. בסדרת מאמרים שהתפרסמו בעיתון נקודה משרטט יהודה עציון את התודעה שהדריכה, לכל הפחות אותו, שעה שתכנן להרוס את מסגד כיפת הסלע בהר הבית: "'ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו' (ישעיהו ו' ח') שמיעה זו  מתאפשרת כשברור כשמש, בוודאות עליונה, שיש הכרח בשליחות כי המצב הקיים איננו נסבל כי הוא הוויית חטא, מנוגד לרצון ה' וכורח הוא לתקנו; גם הנכונות האישית מפעפעת באיש, הוא דרוך ונסער, אין לו אפשרות עוד לשתוק ולמעול בתפקידו ..."[7]  דברים ברוח דומה כותב הרב גינזבורג בספרו "ברוך הגבר" (חוברת לבירור משמעות הטבח של ברוך גולדשטיין על פי עקרונות ההלכה והקבלה), שעה שהוא מנתח את מעשה הטבח במערת המכפלה. את רגע קבלת ההחלטה לנקום מתאר הרב גינזבורג כנקודת זמן בה: "אדם מאיין את ישותו והופך לכלי פתוח אל ה'" (עמוד כ"ה). במאמרו, "השבר המוסרי של הרוחניות"[8] מנתח ד"ר שלמה פישר את הגותו של הרב גינזבורג בהקשר זה:

באחרית-דבר מרשימה כותב גינזבורג שבשורה התחתונה, אי-אפשר להסתמך על הנמקה רציונאלית כדי להחליט אם לחייב או לגנות את מעשהו של ברוך גולדשטיין. הוא מודה כי אף על פי שהקדיש חוברת שלמה להבאת טיעונים בשבחו של הטבח במערת המכפלה, ניתן להביא טיעונים משכנעים בה-במידה בגנות מעשהו של גולדשטיין. בסופו של דבר הוא מסכם אפוא, שההחלטה לעשות מעשה כמעשהו של גולדשטיין אינה תלויה בתהליך קבלת החלטות רציונאלי המבוסס על שקילת הנימוקים. ההחלטה על מעשה רדיקלי שכזה מקורה בצלילה לעמקי נשמתו של אדם והאזנה לקול האלוהים שהוא מוצא בתוכה: "לאור האמור, יובן כי רגע ההחלטה הוא רגע של התגלות פנימית, כיוון שפגישת האדם עם שורש נשמתו-שלו... היא פגישה עם יכולתו לחוש אלוקות ולכוון לרצון ה'".

"ציון במשפט תפדה". במאמרו תסריט חורבן ידוע מראש (מוסף שבת מקור ראשון, גיליון דברים תשע"ב) מציין ד"ר שלמה פישר שני מאפיינים ייחודיים לחברה היהודית שבעזרתן ניתן להבין את הדחף לנקוט באמצעים בלתי כשרים למימוש שאיפות פוליטיות:

"המאפיין הראשון, כמו ברוב הדתות העולמיות הגדולות, הוא מתח חריף בין העולם הארצי הנתון ובין העולם הטרנסצנדנטלי – הא-להי והאידיאלי. עולם כזה (המסומן על-ידי מושג ה"תורה") הוא עולם של צדק, אמת, קדושה וטוהר שלמים. כתוצאה מכך הדת היהודית והתרבות היהודית מונעים על-ידי הרצון לסגור את הפער בין המצוי ובין האידיאלי, ולהקים עולם אנושי המשקף ומגלם אידיאלים אלו". 

שאיפה זו לגילום העולם השמימי במציאות איננה עולה בקנה אחד עם ההתפשרות שהיא בסיס לכל הסדר חברתי, בוודאי בחברה שסועה. השאיפה הבלתי מתפשרת לכינון חברה המתקיימת באופן נשגב, עשויה לדחוף למימוש מטרה זו בכוח הזרוע.

"המאפיין השני נעוץ בכך שביהדות סידור החברה והמדינה מהווה דרך מרכזית לסגירת הפער ולבניית עולם המשקף את האידיאלים הא-להיים. הדרך היא בניין קהילה ויחסים בין אדם לחברו, ולא מדיטציה יחידנית כמו בדתות המזרח: "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א כז).

דהיינו, המיקוד של האנרגיה הרוחנית בעם ישראל מכוון לזירה החברתית-פוליטית. מגמה זו באה לידי ביטוי היום במגמות של "צדק חברתי" ו"תיקון עולם", לצד כיבוש ויישוב של ארץ ישראל השלמה." ההכרה במנגנוני השלטון ככלי לשינוי חברתי, עשויה אף היא להביא לניסיונות להשפיע על סדר היום הפוליטי באמצעים אלימים, דוגמת ההתנקשות בראש הממשלה יצחק רבין.

הידעת?

מהו היסטוריציזם?

"ההיסטוריציסט אינו מודע לכך שאנחנו הבוררים והמסדרים את עובדות ההיסטוריה אלא הוא מאמין ש 'ההיסטוריה עצמה',  או 'ההיסטוריה של האנושות', קובעת, לפי החוקים הקבועים במהותה, אותנו עצמנו, את בעיותינו, את עתידנו. במקום להאמין שעל הפירוש ההיסטורי למלא צורך הנובע מן הבעיות וההכרעות המעשיות שבפנינו, ההיסטוריציסט מאמין כי בתשוקתנו לפירוש היסטורי מתבטאת האינטואיציה העמוקה שאם נתבונן בהיסטוריה נוכל לגלות את הסוד, את מהות גורל האדם. ההיסטוריציזם יוצא למצוא את הנתיב שבו האנושות נועדה ללכת; הוא יוצא לגלות את המפתח להיסטוריה (כלשונו של ג' מקמורי), או את משמעות ההיסטוריה". (קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, תרגום עברי בהוצאת שלם 2003)

"והיו הורגין בתלמידי בית הלל" חרבות ורמחים בבית המדרש – לימוד מקורות. 


 

שי צ'רקה אודות הקריקטורה: ציירתי את הקריקטורה עבור 'נקודה' בשבועיים שקדמו לרצח רבין, העורך טען שבתקופה בה ציבור מתנגדי אוסלו נלחץ עם הגב לקיר, מותקף ונפגע ע"י הטרור, השלטון והתקשורת - הביטאון נקודה לא יכול להצטרף למתקפה. הסכמתי עם ניתוח המצב אבל לא עם המסקנה, היה חשוב בעיני לשקף את המצב של סף פיצוץ אלים, בסופו של דבר הקריקטורה לא פורסמה.

חרבות ורמחים במחלוקת בית שמאי ובית הלל הותירו את רישומם בספרות חז"ל ובפסיקה בת זמנינו, לעיון בביקורת אודות ההתפרצות האלימה בבית המדרש ובעידונה, עיינו במקורות הבאים...

בתי המדרש של לומדי התורה עוסקים בפענוח דבריו של הקב"ה, ולפיכך רוויים במתח המתמיד של בירור האמת שאין בלתה. הש"ס מגולל בפנינו מחלוקות קשות, הרות אסון, כך היא מחלוקת רבי אליעזר וחכמים ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. אחת המחלוקות, שמלווה את לומדי התורה לדורותיהם, היא מחלוקת בית הלל ובית שמאי. והנה, דווקא ביחס לשתי אסכולות אלה, עליהן נאמר כי לא נמענו לשאת נשים זה על גבי זה, מופיע אחד התיאורים האלימים ביותר:

מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל וי"ח דברים גזרו בו ביום: (משנה מסכת שבת פרק א משנה ד).

בעליית ביתו של חנייה בן גרון, תנא בן הדור הקודם לחורבן הבית, נוצלה ההזדמנות בה לבית שמאי היה רוב על מנת לגזור גזירות לשיטתם. התוספתא מעידה כי יום זה היה קשה להם לישראל כיום שנעשנה בו העגל, יום של נפילה גדולה לאחר מתן תורה ומרידה אדירה כלפי שמיא. מה היה בו ביום זה שזכה לתיאור כה חריף?  בתלמוד הירושלמי מובאת המסורת הבאה: 

אילו מהלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיה בן גרון כשעלו לבקרו כו' , אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל.....תנא רבי יהושע אונייא תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים (תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק א דף ג טור ג /ה"ג).

בתלמוד הירושלמי מופיע תיאור קשה של אלימות הננקטת על מנת להשליט את שיטת בית שמאי.

נקודה למחשבה: על פי המשנה היה לבית שמאי רוב באותו היום, מדוע אם כך נזקקו לחרבות ולרמחים על מנת לקדם את דעתם? האם ניתן להסיק מכאן אודות היחסים בין בית שמאי ובית הלל? אודות האווירה השוררת בנוגע לאופני ניהול מחלוקות בירושלים בדור טרם חורבן הבית?

מסורת מעודנת יותר אודות יום זה קיימת בתלמוד הבבלי:  

ואידך הבוצר לגת, שמאי אומר: הוכשר, הלל אומר: לא הוכשר. אמר לו הלל לשמאי: מפני מה בוצרין בטהרה, ואין מוסקין בטהרה? (רש"י: מפני מה בוצרין בטהרה - מפני מה אתה מצריך לבצור בכלים טהורים, דקאמרת הוכשר, ואין אתה מצריך למסוק זיתים בכלים טהורים?)

- אמר לו: אם תקניטני - גוזרני טומאה אף על המסיקה.

נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס (רש: לבית המדרש) יכנס והיוצא אל יצא.

ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. (רש"י: לפי שהלל נשיא וענוותן) (תלמוד בבלי מסכת שבת דף יז עמוד א )

אמנם, אף בתלמוד הבבלי מוזכר כלי הנשק בבית המדרש, אולם הפעם אין המדובר בחרב הנשלחת להרוג אלא באחת הננעצת בפתח בית המדרש. אודות ההבדל בין התלמודים כותב הרב משה פיינשטיין את הדברים הבאים:

הא דנעצו חרב בביהמ"ד, שאיתא בשבת דף י"ז ע"א במחלוקת די"ח דבר, שהקשה כתר"ה מהא דאסור ליכנס לבהמ"ד בכלי זיין (סנהדרין פ"ב ע"א). הנה נראה פשוט דלצורך גדול כדי שיתבררו ההלכות, מותר להכניס חרב לביהמ"ד.

אך תמוה מה היו יכולין לעשות בהחרב, וכי איכא חיוב מיתה על מי שאינו רוצה לומר דעתו באיזה הוראה?

.... ולכן דברי הירושלמי צריך עיון גדול.

 ולשון גמרא  דידן  (בבלי) צריך לפרש שהנעיצת חרב היה רק להודיע חומר הדבר לברר הלכה, אף של דברי חכמים בגזירותיהן ותקנותיהן, וכל שכן דברים שהן מדאורייתא, שכל אחד צריך לידע שהוא חמור כחייבי מיתות, אך שהתורה חסה ופטרה מחיוב מיתה. ועל ידי זה נתעוררו כל החכמים שהיו שם, לעלות ולהישאר שם, עד שיעיינו כולן, ולהחליט כל אחד לפי דעתו וחכמתו. (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן כ)

הרב משה פיינשטיין משאיר את המסורת הארצישראלית ב"צריך עיון גדול" ופונה למסורת הבבלית. הרב פיינשטיין טוען כי נעיצת החרב לא הייתה לשם אלימות אלא מעשה סמלי שמטרתו להעיר את תשומת ליבם של חכמים לחומרתו של מעשה בירור ההלכה. זאת ועוד, בראשית דבריו שולל הרב מכל וכל את עצם השימוש בכלי נשק לבירור מחלוקת, ואפילו בעניינים שברומו של עולם כמו פסיקת ההלכה, גזירת גזירות ותיקון תקנות.

מן המפורסמות הוא כי הלכה כבית הלל, הגמרא מנמקת קביעה זו באופן הבא:

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן. (תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג עמוד ב )

לענייננו, נוכל לחבר בין המקורות, ולראות  את ההסבר "מפני שנוחין ועלובין היו.." כקריאה חד משמעית ליישוב מחלוקות והתוויית עולם ערכי בדרכי שלום, ולא חס וחלילה על ידי שימוש בחרבות ורמחים. זאת ועוד, גזירות י"ח דבר מקבעות כנראה הלכות קדומות אך המסורת ממקמת את יום גזירתן סמוך לחורבן. גזירות אלו מטרתן להעמיד חיץ בין יהודים לנוכרים בימים בהם היו גילויי איבה בין שתי קבוצות אתניות אלו.[9]  מבחינה זו ניתן לקשור את אירועי הימים ההם לזמנינו אנו, מתחים עם החברה הלא-יהודית הסובבת אותנו מביאה לגילויי אלימות בקרבינו.

ערב חורבן בית השני כפו בית שמאי את דעתם בכוח הזרוע. כך גם נהגו בריוני אבא סיקרא, ממובילי מרד החורבן, שעה ששרפו את מחסני המזון בעיר ולא התירו יציאת יהודים מירושלים. כיצד מתמודדת ההנהגה היהודית בימי התנאים עם השלטת אג'נדות כאלה ואחרות בעזרת אלימות? ראשית, קביעת כללי פסיקה חד משמעיים שמטרתם, בין היתר, לקבוע מדיניות ברורה של אופני חתירה לדבר האלוקים. בימינו אנו, ישנם "כללי פסיקה" דמוקרטיים המאפשרים לקבוצות שונות בחברה לתרגם את אמונותיהם לעשייה אופרטיבית בזירה הציבורית. בנוסף, המעשה המכונן של תנורו עכנאי קובע כי "לא בשמים היא". האמת איננה מתגלה על ידי נבואה או בת קול, מסקנה זו ממעשה תנורו של עכנאי עולה בקנה אחד עם הגדרת גבול תקופתה של הנבואה, כפי שמופיע בין היתר במקור הבא: "הוא אלכסנדר מוקדון שמלך י"ב שנה. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים"[10].

נקודה למחשבה:

עיינו במקורות שהובאו לעייל, כיצד לדעתכם היו מתייחסים חז"ל לאנשי תקופתנו, דוגמת יהודה עציון, המכריזים כי הם פועלים על פי קולו של האלוקים המעורר אותם לפעולה? חשבו אודות החוזקות והחולשות שעשויות להיות לפעולה המונעת מכוח צו אלוקי. .

עשבים שוטים, פרחחים, או "אש זרה ששורפת את הבית עלינו"? פעולות תג מחיר כמקרה מבחן.


 

מי הם נערי תג מחיר? האם מדובר בפעילות של צעירים פוחזים שיש להחזירם לדרך הישר, או באלימות שיש להפעיל נגדה את אותן פרקטיקות שהמדינה משתמשת בהן כנגד כל פעילי טרור, ערבים ויהודים כאחד? האם זו קבוצה שהתייאשה מהיכולת להשפיע באופנים אחרים על תהליכי קבלת ההחלטות במדינה, או גורמים אלימים הכופרים בעצם סמכותם של מוסדות המדינה? האם נכנה מעשי אלימות אלה כפעולות טרור? כהתארגנות בלתי חוקית? ולשורה התחתונה: באיזה אופן הגדרה זו או אחרת מאפשרת למדינה לפעול נגד גורמים אלו?

במאי 2014 נערכה הפגנה משותפת של ערבים ויהודים מול בית ראש הממשלה בירושלים במחאה על 'פשעי השנאה': שריפת מסגדים, ריסוס כתובות נאצה, יידוי אבנים, התנכלות לגורמים בצה"ל ועוד. בהפגנה נשא הרב בני לאו את הדברים הבאים:

 "אוי לנו אם נעלים עין מאש זרה ששורפת את הבית עלינו. תג מחיר זה לא רק אלה שמנקבים ושורפים ורושמים. תג מחיר זה גם הרבה שותקים, האנשים הרגילים. תג מחיר זה גם מי שלא עומד ומוחה. תג מחיר זה לא שמאל, תג מחיר זה לא ימין. תג מחיר זה חיים שמאוימים כאן בבית שלנו".

לנוכח דבריו הנוקבים ניתן להעמיד את הסברו של הרב גינזבורג, מהדמויות הבולטות בקרב מנהיגי חב"ד, המנמק את פעולות תג מחיר כהשתובבות נעורים של בחורים צעירים הנמצאים בבירור עצמי, חבלי הגאולה של גיל הנעורים:

"יש פשוט צירים של בחור שכעת משתחרר, נולד. אלו צירים נטו, חבלי לידה. הוא משתחרר מהשעבוד למצרים שהוא היה משועבד בה. הוא לומד בישיבה, והישיבה עוזרת לו להשתחרר מהשעבוד. אף אחד לא אומר לו לעשות שום דבר, אבל היות שכעת הבחור הזה נולד – כמו שאמרנו, כשנולדים קצת משתוללים, כמו גוי, שזה צירים".[11]

פרופסור אהוד שפרינצק, מומחה לענייני טרור, פוליטיקה קיצונית והימין הרדיקאלי,  הגדיר פעולת טרור בעזרת שלושת הגורמים הבאים:

פעולה פוליטית שיטתית המשלבת שלושה מרכיבים:

הפעלה של אלימות חריפה (הריגה או פציעה קשה או איום בכללו)

 הפעלת האלימות הזאת כנגד אזרחים שאינם לוחמיםבניגוד גמור לחוקי המלחמה

ולכל הנורמות והקונבנציות של החברה שבה מדובר;

התייחסות לאלימות הזאת כאקט סימבולידהיינו, ככלי להעברת מסר מפחיד ואיום

לציבור גדול שאיננו נפגע ישירות מהאלימות".[12]

עיינו בכתבתו הבאה של רועי שרון, שהוקרנה תכנית המקור, ונסו לבדוק האם קיימים מאפיינים של פעילות טרור במעשיהם של אנשי מחיר והאם מוסדות אכיפת החוק מתייחסים לכך כפעילות טרור:

https://www.youtube.com/watch?v=6Kkg0Xak_rw&noredirect=1

 

"תג מחיר זה טרור לכל דבר" אמר שר הביטחון בראשית ינואר 2014 בתגובה לכניסת של פורעים לכפר קוסרא, במטרה לפגוע ברכוש. יחד עם זאת, פעולות מסוג זה הוגדרו באופן חוקי כ"התאגדות בלתי מותרת" כחצי שנה קודם לכן. להלן הגדרתה הרשמית של התאגדות מסוג זה:

"...כל חבר בני אדם, בין שהוא מאוגד ובין שאינו מאוגד, ויהיה לו כל שם שהוא (אם יש לו שם) מזמן לזמן, אשר - ממליץ, מסית, או מעודד בחוקתו או בתעמולתו אחת מן הפעולות הבלתי-מותרות הבאות היינו -
(I)
מיגור חוקתה של ישראל או ממשלת ישראל בכוח-הזרוע או באלימות;
(II)
גרימת שואה או בוז, או הסתה לאיבה, כלפי ממשלת ישראל או שר משריה בתפקידו הרשמי;
(III)
השמדת רכושה של ממשלת ישראל, או פגיעה בו;
(IV)
מעשי טרור המכוונים כנגד ממשלת ישראל או כנגד עובדיה, או שעשה איזה מעשים כאלה הנזכרים בפסקת-משנה (III) ,(II) או ((IV של הפסקה הזאת, או התיימר שהיה אחראי להם, או מעורב בהם;" או לחילופין, קובעות תקנות ההגנה כי התאחדות בלתי מותרת הינה כל חבר בני אדם, בין שהוא מאוגד ובין שאינו מאוגד, ויהיה לו כל שם שהוא (אם יש לו שם) מזמן לזמן, אשר הכריז עליו שר הביטחון שהוא התאחדות בלתי-מותרת, כולל, כל סניף, מרכז, ועד, קבוצה, סיעה או מוסד של כל חבר כזה"[13]

עיינו היטב בהגדרת מעשה טרור שצוטטה לעיל ובהגדרה זאת של התאחדות בלתי מותרת:

מה ההבדל בין שתי ההגדרות?

האם לדעתכם פעולות תג מחיר, מצד הגדרתן, צריכות להיות מתויגות כפעולות טרור או כהתאגדות בלתי מותרת? מדוע.

מה לדעתכם השפיע על מקבלי ההחלטות לבחור בהגדרה התאגדות בלתי מותרת דווקא? חשבו על שיקולים הקשורים למדיניות פנים ולהתנהלות מול אומות העולם, להרחבת הדעת תוכלו לעיין בכתבה הבאה: http://www.israelhayom.co.il/article/94769

הידעת?

פרופסור אהוד שפרינצק טבע את המונח איליגליזם המתייחס למחויבות לשלטון החוק, לדבריו בישראל רווחת:

"אוריינטציה, שאיננה רואה בכיבוד החוק ובכיבוד רעיון משטר ערך החוק ערך בסיסי, אלא צורת התנהגות מסוימת שניתן, או לא ניתן, להתנהג לפיה על פי שיקולים של כדאיות"[14] כדאיות זו עשויה להיות כרוכה בשיקולים אידיאולוגיים, דוגמת התנהלותם של הפנתרים השחורים בשנות ה70, או להבדיל כרוכה בחמדנות וחזירות כדבריו של השופט רוזן בגזר דינם של נאשמי פרשיית הולילנד.

סיכום

גילוי דעת של הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר בעקבות רצח הנער אבו-חדייר


בידיעון זה שמנו לנו למטרה לברר את המושג עבריינות פוליטית, דנו בגורמים האפשריים  להתפרצותה של עבריינות זו ובחלופות אפשריות למחאות פוליטיות לגיטימיות, והתייחסנו הן לביטוייה בהיסטוריה היהודית והישראלית והן להופעתה המדאיגה בדורנו אנו, פעולותיהם התוקפניות של נערי תג מחיר. אנו מבקשים לנצל במה זו כדי להבהיר, באופן החד משמעי ביותר, כי פעולות מסוג זה אסורות בתכלית האיסור. המסגרת הדמוקרטית מאפשרת כלים שונים, החל מהליכה אל הקלפיות וכלה בהפגנות, פרסום בתקשורת ושביתות, על מנת לקדם אידיאולוגיות הקשורות לסדר היום הציבורי. נסיים בציטוט מתוך דבריו הנוקבים של הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, שהתפרסמו באיגרת תגובה לרצח הנער מוחמד אבו-חדיר:

...ולא מצאנו שום טעם שיוכל להקל ולו מעט, גם נערותם ובערותם אין בה לשנות, ואוי לנו אם יוברר שמדובר בנערים שפויים ובריאים.

נחמה פורתא היא העובדא שכל העם מקצה אחד חכם ואחד תם עמדו וגינו והוקיעו את מעשיהם בכל פה ובכל לשון של חומרא בלי שום הסתייגות....

חובה עלינו להקהל ולעמוד על מצבנו הרוחני דאזלא ומידרדרא, ובנפשנו הדבר, וחובת ראשי העם ללמד להבחין, בין מה שנעשה ע"י הממשלה כפעולת הגנה, ואפילו פעולת הענשה והרתעה, שנעשית בשיקול דעת גדול, על פי גדולי המומחים ובעלי אחריות, ובין מעשה שטן ומעשה התפרעות ילדותית הרת אסון השם יצילנו.



[1] לקוח מתוך אתר האינציקלופדיה של הynet.

[2] אהוד שפרינצק, בין מחאה חוץ פרלמנטארית לטרור: אלימות פוליטית בישראל, מכון ירושלים לחקר ישראל,  1995 ,  עמ' 6-8.

[3] מבוסס על: באדי חסייסי עמי פדהצור אברהם בריכטה, פוטנציאל התמיכה באלימות פוליטית בחברה הישראלית: הערכה כמותית.

[4] כנ"ל.

[5] ויקיפדיה, המאבק נגד גדר ההפרדה בבלעין.

[6] http://stage.co.il/forum/read.php?f=16&i=14506&t=14462&v=f

[7] 'מ"דגל ירושלים" לתנועת הגאולה' נקודה 94, עמוד 29.

[8] שלמה פישר, השבר המוסרי של הרוחניות, ארץ אחרת גיליון 26.

[9] יחסי ישראל והאומות לאחר החורבן, שמואל ספראי. מחניים ע"ה, תשכ"ג.

[10] סדר עולם רבה פ"ו 

[11] מתוך כתבתו של יהודה יפרח, המניפסט הדתי מאחורי "תג מחיר": "חבלי לידה של עם חדש28/4/2014 "  http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/575/555.html

[12]  אהוד שפרינצק, בין מחאה חוץ פרלמנטארית לטרור: אלימות פוליטית בישראל, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995 , עמ 8.

[13] http://www.mod.gov.il/pages/general/teror.asp

[14] אהוד שפרינצק, איש הישר בעיניו: איליגליזם בחברה הישראלית, תל אביב 1986, עמוד 22.




עוד בנושא