דמוקרטיזציה ודמוניזציה

חיים ומוות בידי הלשון:

על חופש הביטוי ואיסור ההסתה.


"כמו שהגענו לסמל הזה אנחנו יכולים להגיע לרבין" מילים אלו אמר למצלמה איתמר בן גביר, הנער, שעה שהוא מחזיק בידו את סמל מכוניתו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין. מילים אלו, שהופיעו במהדורת 'מבט' בראשית אוקטובר 1995, הפכו למצמררות שבועות ספורים לאחר מכן, עת הירצחו של יצחק רבין.

בימים אלו אנו מציינים 20 שנה לרצח הפוליטי שחרץ את רישומו בדברי ימיה של מדינת ישראל. התקופה שקדמה לרצח, ימי הסכם אוסלו, הייתה רוויה הפגנות של אנשי ימין שחשו כי מדיניות הממשלה איננה רואה את מצוקותיהם או סופרת את צרכיהם. 'רבין בוגד', 'רבין רוצח' היו חלק מהקריאות בהפגנות אלו, שלוו על ידי כרזות בהן נראה רבין עטוי כאפיה או לבוש במדי S.S.. האווירה הייתה מתוחה מאוד, יש מי שיאמר משולחת רסן. ואז הגיע הרצח ועמו השאלה הקשה, המשמעותית, אולי אפילו הרת הגורל: האם רצח ראש הממשלה יצחק רבין היה תוצאה של מסע ההסתה הנוקב שהתרחש בחודשים שקדמו ל 4.11.1995?

את ידיעון זה בחרנו להקדיש למרחב המתקיים בין הזכות לחופש הביטוי והאיסור על הסתה.

בעשרים השנים שחלפו מאז הירצחו של רבין נוספו לזירות ההתבטאות הפומבית אף הרשתות החברתיות, בהן היד קלה על המקלדת, והצורך בהגדרה חד משמעית של המותר והאסור גדולה מאי פעם.

אנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו לבירור מושגי, לעיון במקרה מבחן ולהרהורים אודות ההבדל בין הזכות לחופש הביטוי בזירה הציבורית ובזירה החינוכית.

ראשי פרקים:

1. האם מילים יכולות להרוג?

2. אמנות, הסתה וחופש הביטוי

3. לא בבית ספרינו (?)

4. סיכום

האם מילים יכולות להרוג?


הימים שלאחר הסכם אוסלו היו רוויים במתיחות פנימית, לנוכח גל פיגועים ששטף את הארץ ולאור מדיניותה של הממשלה. הפגנות ענק, בהן הביעו אזרחים את חששותיהם וכעסם, נערכו ברחבי הארץ. הפגנות בהן הוצתו כרזות בהן נראה יצחק רבין עטוי כפיה או לבוש מדי אס.אס. ובהן נשמעו קריאות בגנותו של ראש הממשלה, קריאות בהן לא הוזכרו רק המילים 'בגידה' ו'דין' אלא אף 'דם' 'אש' ו'רצח' . טקס ה'פולסא דנורא' בו הוטלה קללה על ראשו של יצחק רבין לא הוסיף להרגעת הרוחות... 

האם כל אלה הובילו לאצבע שלחצה על ההדק?  האם היו לתרבות הדיבור ואופני השיח, שאפפו את החודשים הקודמים לרצח, העוצמה המספיקה לשלוח את יגאל עמיר לכיכר מלכי ישראל ובידו אקדח?

במשדר מיוחד ששודר בערוץ הראשון לרגל ציון שנת ה 19 לרצח יצחק רבין, 'דמוקרטיה והסתה' (בעריכת איתי לנדסברג-נבו), ביקשו לברר שאלה זו בדיוק, ושם עולות התשובות הבאות: 

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=1763763

"זאת בדיוק השפה שמייצרת גם את הלגיטימציה לתקוף להכות ולפגוע באופן פיזי" אומר יריב אופנהיימר, מזכ"ל תנועת שלום עכשיו, שעה שהוא משווה בין הפגנות ימי אוסלו ותגובתם של עוברי אורח כלפי מפגינים שיצאו נגד מדיניות הממשלה במבצע צוק איתן.

לעומת טענה זו: "אם מישהו מאישי הציבור היום חושב שהוא ישפיע על מישהו מסוגו של יגאל עמיר אני חושב שהוא חי באשליה....רוצח זה רוצח" מסביר ח"כ אורי אורבך ז"ל ומבקש לכפור בנראטיב שקשר בין אווירת ההסתה הקשה ובין אדם בודד שלקח את החוק לידיו.

"השיח שקדם לרצח רבין היה חלק מאירוע נמשך והוא לא הסתיים אז...הוא חזר בדרך אחרת. כי מיד אחרי זה היה את אותו תהליך של האשמה גורפת על כל מי שחשב אחרת" מציינת ח"כ ציפי לבני בבואה להרחיב את המבט לתרבות השיח הכללית שרווחה בחברה הישראלית בשנות התשעים.

שאלה ששוזרת יחד את שלל הראיונות במשדר זה שבה ועולה: האם החוק בישראל יודע להגדיר במדויק מהי הסתה לאלימות ועשוי למנוע אותה?

חופש הביטוי והאיסור על הסתה אינם מעוגנים בחוק כעומדים בפני עצמם. חופש הביטוי לא נכלל בזכויות שהפכו לחלק מחוקי היסוד במדינת ישראל, אם כי מפורש בפסיקותיו של בית המשפט העליון כנגזרת של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חופש הביטוי הוא אמנם כלי לבירור האמת ומאפשר את הגשמתו האישית של כל אדם, אולם אין זה אומר שהוא בעל חלות מוחלטת. בארה"ב חופש הביטוי מוגבל רק כאשר ישנה סכנה ברורה ומידית, בעוד בדמוקרטיות אחרות ישנה גמישות גדולה יותר, וכך גם בישראל כפי שנראה לקמן. האיסור על הסתה מצוין בסעיפים שונים של חוק העונשין, כך, פרסום של דברי הסתה עשוי להוביל למאסר של שנה עד חמש שנים מבלי לברר האומנם הפרסום הוביל למעשי גזענות אלימות או טרור. בבג"ץ 'קול העם' (1953) נדרש בית המשפט העליון להכריע בהתנגשות בין חופש הביטוי והסכנה לביטחון המדינה ולשלום הציבור. בפסק הדין תבע השופט שמעון אגרנט את 'מבחן הוודאות הקרובה':

"רק כאשר הפרסום יצא מגדר של ביאור רעיון גרידא ולבש צורה של הטפה, היוצרת, בשים לב למסיבות, לפחות אפשרות קרובה של עשיית מעשים המסכנים את שלום הציבור, יהיה מקום להתערבות השלטונות לשם דיכוי הפרסום או מניעת הישנותו בעתיד"

 אך מה גבולה של 'הודאות הקרובה' וכצד הוראתו זו של אגרנט עומדת במבחן המציאות?

בשנות השמונים נאסר על תנועת כך להתמודד כרשימה לכנסת ה 12 בשם ההסתה לגזענות. מנגד, בבחירות 2015 התיר בית המשפט העליון את התמודדותם של ברוך מרזל, שדבריו נגועים בגזענות, וחנין זועבי שדבריה עשויים להשתמע, בין היתר, כהסתה לטרור. שופט העליון אמנון רובינשטיין, מי שהחזיק בדעת מיעוט כנגד שמונה שופטי עליון אחרים, אמר :

"בשני התיקים שהיו לפנינו הייתה לי הרגשה שכאילו שכולם צוחקים צחוק גדול בדרך אל הכנסת. כאילו משנכנס אדר מרבין בשמחה, כולם מתחפשים לצורך הבחירות ולאחר הבחירות כולם יורידו את התחפושות והכל ימשיך כרגיל. לגבי זועבי קשה להבין ש(היא) תומכת בטרור ואדון מרזל לא (תומך) בגזענות כלפי ערביי ישראל. השאלה האם לא מה שנראה כברווז ומגעגע כברווז הוא לא ברווז, אלא רק ברווז עיתונאי?" (התפרסם בעיתון הארץ, 18.02.2015)

ח"כ אורי אורבך, העקבי בשיטתו כי אין קשר הכרחי בין דברי בלע ובין מעשי שטנה, תמך בהכללתה של זועבי בכנסת ישראל בשם הדמוקרטיה:

"כשאני מקשיב מדי פעם (מה לעשות, זה מקום העבודה שלי) לסאונד של חברי הכנסת הערבים וגם לתוכן של דבריהם, אני מרגיש כאילו אני נמצא במועצת הביטחון של האו"ם בעוד כינוס אנטי-ישראלי. זו תחרות בסגנון "מי שונא את ישראל יותר ממני?" בה הח"כים הערבים משלהבים את עצמם, נגררים, מתלקחים ומתחממים כשהפרס הראשון הוא נסיעה לקדאפי או לנסראללה....הייתי שם ואני מבטיחכם נאמנה כי אם חברת הכנסת זועבי הייתה נושאת עוד נאום אנטי-ישראלי משעמם כדרכה, מול אולם מפוהק כבשגרה, לא היה נגרם כל נזק. הנציגות הערבית-לאומית-אסלאמית בכנסת היא בעייתית ולעיתים מסוכנת, אבל הרוב היהודי הלאומי לא מוכרח להפגין את האהבה שלו לחיילים ואת סלידתו מהתנהגות הערבים בזעקות שבר. אנחנו בעלי הבית ולא האורחים, אנחנו הנציגים של הרוב היהודי, הדמוקרטי, הלאומי, ולא קורה כלום כל עוד הם רק מקשקשים" (http://www.uriorbach.co.il/1181/)

הביטוי 'חיים ומוות בידי הלשון', מקורו בפרק י"ח במשלי, פרק הקושר בין 'הכסיל, 'החכם', 'האיש', 'האדם', 'הצדיק', 'הרשע', 'האח' ו'הרע'. השפה היא כלי שניתנה לבני אדם בלבד, זו מכוננת את היחסים בין אדם לרעהו, אך כפי שהפרק רומז אף בין האדם לקונו. הגבול הדק שבין הדיבור והשתיקה העסיק אם כך גם את מחבר ספר משלי, ותשובתו למתח בין חופש הביטוי לאיסור על הסתה היא: "לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה".

אמנות, הסתה וחופש הביטוי


בבואו להסביר את הכפילות התלמודית, האגדה וההלכה, מציין חיים נחמן ביאליק את ההבדלים שבין האגדה וההלכה "שבחיים":

"להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו – קלפה, גוף, מעשה; וזו – תוך, נשמה, כוונה. כאן אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות. עד כאן – על הלכה ואגדה שבחיים..."

האומנות ידועה בנטייתה למתוח את הגבולות, להציב שאלות נוקבות בפני החברה ולאתגר את מגבלותיו של חופש הביטוי. להלן דוגמה 'צבעונית' מעולם האומנות הקשורה למתח שבין חופש הביטוי ואיסור ההסתה:

כהנא צדק?

בראשית חורף 2104 הוחלט להקדיש לזמר אריאל זילבר את פרס אקו"ם על מפעל חיים. זילבר, שחזר בתשובה ונמנה על הפלג המשיחי שבחסידות חב"ד ביטא לא אחת עמדות קצה, כך למשל בשירו הבא "כהנא צדק" אותו הלחין לרגל יום השנה להירצחו של מאיר כהנא:


השערורייה שהתעוררה עם היוודע החלטתה של ועדת הפרס, הגיעה לשיאה, עת הודיעה אחינועם ניני כי היא מסרבת להשתתף בטקס יחד עם זילבר ואף ויתרה על פרס אחר שהוענק לה.

"השיר "כהנא צדק" הוא שיר מלהיב ועשוי טוב....אך חברה דמוקרטית אינה אמורה לחלק פרסים ולהאדיר את תרומתם של המסיתים לגזענות פלילית. לא על "מפעל חיים". גם לא על תרומה למוסיקה. בוודאי כשחלק מיצירתם עצמה חצה את התחום לגזענות פלילית" כך כתב ספי רכלבסקי בעיתון הארץ (03.02.2014).

מנגד, ביקש זילבר לשאת דברים מעל הבמה בשעת הטקס: "אני נגד חרמות ובעד זכות האדם להביע את דעתו. אני ישראלי ויהודי גאה. בואו נישאר מחוברים אחד לשני עם נופי הילדות שלנו....האם רק השירים שלי שלא אומרים כלום נחשבים? יש בנאדם מאחורי השירים. פספסתם הזדמנות להוות דוגמה לאיחוד בעם ולחופש הדעה שאנחנו כל כך צריכים. הייתי מחזיר את הפרס, אבל אני לא יכול להפנות עורף לאהבה ולתמיכה שקיבלתי מהעם."

החוק מאפשר לזילבר, כמו גם לשורה ארוכה של אמנים, ליצור אמנות שיש בה מן הפרובוקציה, ההטחה, הערעור ושחיטת הפרות הקדושות. זה הרי מה שמבחין את ה'אגדה' מן ה'הלכה', כדבריו של ביאליק. חלק זה של הידיעון בחרנו לסיים בדבריו של האדמו"ר האחרון של חב"ד, הרב מנחם שניאורסון. הרבי מליובביטש מתייחס להוראה 'כל דאלים גבר', שעל אף שהיא פורצת את המסגרת הפורמלית של בית המשפט ומהווה ההיפכא מסתברא של מוסד זה, הרי שיש לה מקום בהכרעת הדין:

"רואים דבר חידוש בדיוק לשון של הרמב"ם, שהרי לשון הגמרא הוא: "כל דאלים גבר", והרמב"ם משנה וכותב: "כל המתגבר זכה". ומזה למדים הוראה... שיש להשתדל תמיד להשתמש בלשון נקייה דווקא... שבמקום "כל דאלים גבר", משתמש בלשון עדינה יותר, "כל המתגבר זוכה".

 "אלים" – הוא גם מלשון אלימות, עניין בלתי רצוי, מה שאין כן "המתגבר" - לשון גבורה... שישנו גם בקדושה. וכמו כן הלשון "זוכה" טוב יותר מהלשון "גבר" - מלשון זכות"

(תורת מנחם, התוועדויות האדמו"ר מלובביץ' עמוד 360)

יש להשתדל לנקוט תמיד בלשון נקיה, אומר הרב, ומשבח בכך את העדינות ואת ההתגברות שיש באופן דיבור זה. למילים מסתבר יש כוח רב לדעתו של הרב. הדהוד לדברים חשובים אלו מופיעים בשירה "כף היד" של ויסלבה שימברוסקה:

עשרים ושבע עצמות,

שלושים וחמישה שרירים,

קרוב לאלפים תאי עצבים

יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.

הרי זה די והותר

כדי לכתוב את "מין קמפף"

או את "פו הדוב"

 

לא בבית ספרינו (?)


 

אנשי החינוך נדרשים לא אחת לשאלה עד כמה והאם בכלל מותר להם להביע את עמדותיהם הפוליטיות בפני התלמידים, אך מה בדבר התלמידים עצמם? האם הדיון הציבורי אודות מה מותר ומה אסור לומר בשם חופש הביטוי, תקף גם במסגרות החינוך? האם בשם השאיפה לחנך את ילדי ישראל להיות אזרחים טובים ואנשים ראויים נתיר להם להביע כל עמדה בדיון הכיתתי? האם מותר להביע עמדות שהדין הפלילי איננו רואה בעין יפה רק פעם אחת על מנת שה 'מבוגר האחראי' יוכל להגיב? האם גבולותיו של הדיון הציבורי צריכים להיות זהים לאלו של הדיון החינוכי?

 "הדיון סביב ההסתה והגזענות זה לא רק דיון שהוא דיון משפטי" אומרת חברת הכנסת ציפי לבני בעת שבתה על כס שרת המשפטים "אנחנו צריכים לרדת עוד רובד אחד שהוא בוודאי מתחיל קודם כל בחינוך, לפני שהוא מגיע לבתי המשפט" (http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=1763763)

לחשיבה מושכלת בדבר הפער, או הזהות, בין השיח הציבורי לשיח החינוכי, להלן מספר מקורות שאספנו:

  • התכנית הלאומית ללמידה משמעותית – השיח החינוכי על נושאים השנויים במחלוקת מתוך חוזר מנכ"ל 2014:

"מטרת חוזר זה היא לעודד את המורים לנהל בכיתה שיח המתייחס לשאלות של זהות אישית, שיח אזרחי ושיח ערכי על נושאים שנכון וראוי להגיע להסכמות לגביהם ועל נושאים השנויים במחלוקת ציבורית והמעוררים דילמות מוסריות.

החוזר מחדד את ההבחנה בין שיח אזרחי ציבורי, שהוא מותר ואף רצוי, לבין שיח תעמולה מפלגתי שהוא אסור, ממליץ על מסגרת ועל עקרונות להתנהלות ראויה ומנחה את המנהלים ואת המורים כיצד לעשות זאת. בנוסף, מודגשת ההבחנה בין עמדות לגיטימיות ושאינן לגיטימיות. יש לעודד את המורים לדון עם התלמידים בביטוי עמדות שהן לגיטימיות מבחינה משפטית וחברתית במדינה, ובה בעת לעמוד נגד ביטוי של עמדות בלתי-חוקיות, ביניהן כאלו המטיפות לאלימות או לגזענות...

קיום השיח בנושאים שנויים במחלוקת תוך מתן ביטוי לעמדות השונות יאפשר לתלמידים להתלבט, לשקול ולגבש דעה על בסיס ידע, ביקורתיות  וחשיבה עצמאית".

  • "הגבול בבית הספר עובר באותו המקום, שבו הוא עובר בסביבה הפוליטי.

אינני סבור, למשל, שצריך להטיל סנקציות על אדם, ויהא זה תלמיד, שמביע שמחה לאיד על רצח רבין.. אלא שמורה שנתקל בהבעת שמחה שכזאת מצד תלמיד, חייב לקיים דיון בכיתה, ובו לנקוט עמדה מנוגדת לעמדת התלמיד. ולא להישאר "ניטרלי", כפי שנוטים רבים מן המורים לעשות.

מורה צריך להביא בפני תלמידיו את כל ההשקפות שקיימות בחברה, ולתת אפשרות ביטוי לכל תלמיד, גם אם דעותיו מסוכנות.

באשר לעמדות המסוכנות עליו לציין שאלה עמדות שאינן מקובלות, לא על החוק ולא על החברה, מכיוון שהן נוגדות את ערכיה"

(מתוך ראיון עם משה נגבי, שהופיע בחוברת "בשביל הדיאלוג התמודדות חינוכית עם תופעת הגזענות" ד"ר אוקי מרושק-קלארמן, מדרשת אדם)

  • ביום עיון פותח להשתלמות המקוונות 'נושאים שנויים במחלוקת' בקשנו ממורים לתת כללי אצבע לדיון אודות נושאים נפיצים בכיתת הלימוד, הנה חלק מהתשובות שסיפקו אנשי השטח:
  1. לכתוב על הלוח את דברי התלמידים על מנת שיוכלו להתייחס זה לדברי חברו.
  2. לתת לכל תלמיד לדבר במשך דקה אחת בלבד.
  3. לפרק את הכיתה לקבוצות קטנות, כך קולו של כל אחד יישמע והמגיבים יהיו שניים-שלושה תלמידים בלבד.
  4. לבקש מהתלמידים לפתוח במילת קישור המתייחסת לדברי התלמיד שדיבר קודם להם.
  5. לבקש מהתלמידים לנסח את עמדתם בכתב קודם הדיון במליאה. 

סיכום


ידיעון זה נכתב בצל אירועי הטרור הרודפים האחד את משנהו. ראשיתו של גל הטרור הנוכחי נטוע  בימים בהם החזיר אותנו מעגל השנה היהודי לפרשת בראשית; "וירא אלוהים כי טוב" חוזרת ומהדהדת פרשת הבריאה באזננו. העולם נברא בטוב, והעולם, על פי האמונה היהודית, אף צועד לקראת הטוב, בתהליך ארוך שסופו ימות המשיח. הטוב הזה, שישנו ושמובטח, הוא זה ממנו אנו שואבים כוחות בימים קשים אלו. אנו מקווים כי הידיעון יעלה לאתר לאחר שכבר תבוא הרגיעה המבורכת ומאחלים לכולנו ימים שקטים ובטוחים.

 

 

עוד בנושא