כשמעשי ידיו טובעים בים-

כשמעשי ידיו טובעים בים- 

- מחשבות על סולידריות אנושית בימי משבר הקורונה, לקראת חג הפסח.

שלומית פישר.

 

סיפור יציאת מצרים ונוסח ההגדה של פסח נעים בין שני קטבים נפשיים ומוסריים.                       

בקוטב הגלוי: שמחה והודיה גדולה על ההצלה הניסית של עמנו מבית עבדים שלא הייתה מתאפשרת ללא ענישת המצרים במכות ובים סוף.  כמו שאנו קוראים ושרים ב"מגיד" במנגינה המפורסמת : 

 "עַל אַחַת, כַּמָּה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: 

שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם,

וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵא-לֹהֵיהֶם,

וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם,

וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ".

וכמו שעולה מן הקריאה לנקמה א-להית בכל אויבי העם היהודי והכופרים בייחודו של ה' בכל הדורות:  "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. (תהלים עט:ו-ז) שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. (תהלים סט:כה) תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה' (איוב ג:סו)”.

מנגד, בקוטב הסמוי שבין השורות גם חז"ל עצמם חשו אי נוחות מגילויי האיבה והשמחה לאיד על מפלת אויבנו. תחושה זו באה לידי ביטוי במדרש הידוע: "שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים. דאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: מאי דכתיב "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" .                                 

באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להן הקב"ה:" מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה? " (בבלי, סנהדרין, דף ל"ט עמוד ב)    באי אמירת הלל שלם בימי פסח, כפי שנאמר בילקוט שמעוני : "בפסח, אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו. למה? "בנפול אוייבך אל תשמח ובכשלו אל יגל ליבך".  וככל הנראה זהו גם אחד הטעמים למנהג לטפטף יין מתוך הכוס השנייה אל דפי ההגדה בזמן מניית המכות שלקו על המצרים. כוס היין, מסמלת שמחה והטפטוף מתוכה החוצה בבחינת מיעוט השמחה, מבטא אמפטיה וחמלה מסוימת כלפי הסבל שסבלו המצרים כתוצאה מגאולתנו. הסתירה בין שני הקטבים הנפשיים הללו מנוסחת בפרקי דרבי אליהו :

"הרי הוא אומר – "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי, כ"ד, י"ז) ולהלן הוא אומר – "ובאבוד רשעים רינה" (משלי י"א, י'). כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?"      

אכן, שני הקטבים האנושיים הבסיסיים הללו, מתקיימים במקביל בקרב חברות, קבוצות ויכולות להתקיים במקביל גם בתוך כל יחיד:  שמחה על מפלת אויב ועל הצלתי שלי מחד וחמלה כלפי סבלם של אחרים מאידך.

שניהם נחשפו גם בתגובות אל מול משבר הקורונה העולמי.

בראשית פברואר, כאשר החלה התפשטות הנגיף במחוז וואהן שבסין, הקהילה הבין-לאומית לא הביעה עניין רב בהתרחשויות. הווירוס והשפעותיו ההרסניות על בריאותם, חייהם ופרנסתם של מיליוני בני אדם בסין ובשכנותיה, נחשב ל"בעיה של סינים". היו שראו בהתפרצות הזדמנות לקידום תפיסות גזעניות כלפי הסינים, והיו שראו בה הזדמנות עסקית לבלימת השתלטות הסינים על כלכלת העולם. כך למשל אמר שר המסחר האמריקאי, וילבור  רוס כי "וירוס הקורונה יעזור להחזיר משרות מסין לארה"ב". ההיסטריה הבינלאומית נוצרה רק כאשר התגלו מקרי הדבקה מחוץ לסין וכאשר התפרצות הנגיף החלה להשפיע על הבורסות ועל הכלכלה העולמית, על ייבוא מוצרים וחלקים מסין, ובמדינות מסוימות גם על התיירות סינית.

מלבד סין, גם האימפריה האסלאמית של איראן, נפגעה קשות ממגפת הקורונה שממשיכה להשתולל בה. אלפי מתים, עשרות אלפי חולים וביניהם גם בכירים רבים בממשל האייתולות ובני משפחותיהם הקרובים. מציאות זו הובילה לגילויי מחאה כלפי השלטון מצד אזרחים איראניים ויצרה בעולם גילוים רבים של שמחה לאיד ושל ציפייה להפלת השלטון האיראני. 

מצבי פחד ותחושות של חוסר ביטחון וחוסר וודאות עלולים להוות כר פורה להתפתחות גזענות, איבה ושנאת זרים כלפי קבוצות ומיעוטים. כך היה במאה הארבע עשרה באירופה, כאשר יהודים הואשמו בהפצת המחלה באמצעות הרעלת בארות. באופן דומה, במקומות מסוימים בארצות הברית ובעולם הערבי מואשמים היהודים גם כיום בהפצת וירוס הקורונה.   

הפגיעה הקשה של הנגיף באיטליה, זכתה ליותר אמפטיה בישראל ובעולם. עם זאת, המשבר נחשב לפחות בשלבים הראשוניים, לבעיה איטלקית- מקומית שנקשרה בגיל המבוגר של מרבית אזרחי איטליה או במערכת הרפואה האיטלקית. ככל שעובר הזמן ומתרחבת התפשטות הנגיף מתגלה כי הוא אינו מזהה גבולות בין מדינות, עמים או גזעים ואינו פוגע בקבוצה אתנית או חברתית יותר מאשר בקבוצה אחרת. מבחינתו, כולנו, כל בני האדם – "רקמה אנושית אחת חיה".

בעת הזו, אל מול סבלן של ארצות אחרות ובני לאומים אחרים, כאשר רבים ממעשיו טובעים בים, רצוי דווקא להגביר גילויים של חמלה, ואמפטיה כלל אנושיים ולצאת כנגד גילויי גזענות, שמחה לאיד או איבה כלפי קבוצות ומיעוטים בניסיון לתת הסבר להתפשטות המגיפה. 

כדוגמה, ניתן לצטט מדבריו של הרב יעקב יחיאל ווינברג, יליד גרמניה, ששרד את שואת יהודי אירופה. את כתביו מתקופה זו פרסם בספר "שרידי אש". לאור הביוגרפיה האישית שלו, מתעצמת עוד יותר ההבנה שלו כלפי הצורך להימנע משמחה לאיד, גם כאשר מגיפות ופורענויות תוקפות את אויבינו:      

"ארבע מאות שנה הכבידה יד הברזל של מצרים על גבם של ישראל וכיוון ששקעו לעיניהם עכשיו סוס פרעה ורכבו בים- הוסרה המועקה והתפרצה רינת גאולים מפיותיהם של אלפי בני האדם שנשתחררו מכבלי העבדות. ברם, באמצע הרעש והשאון בת קול יוצאת וצווחת :"מעשי ידי טובעים בים ואתם רוצים לפתוח לפני בשירי ניצחון? רצונכם להתמכר לשמחה נטולת כל עיכוב? איך תוכלו ואיכה תעיזו לעשות כדבר הזה?" ... דברים א-להים אלה חתכו את גורלו של ישראל והטביעו את חותמם על מצפונו. מכאן ואילך אין חלק לישראל בשמחה כל זמן שבריותיו של הקב"ה טובעים. גורלו קשור בגורלה של האנושות. רק כשתבוא גאולה שלמה לאנושות כולה, יגיע גם יום חג לישראל."

בתפילה לרפואה שלמה ולבשורות טובות לעם ולמדינת ישראל עם שאר אומות ועמי העולם ולימים של ערבות הדדית וסולידריות כלל אנושית שיצמחו מתוך המשבר הזה.             

 

 

עוד בנושא