"והבור ריק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו"

בס"ד

"והבור ריק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו"

12 נערים חזרו בשבוע שעבר מקפריסין. הם שוחררו משום שהתברר שתפלו עליהם עלילת שווא שהונעה ממקום של נקמה. התחושה הראשונית הייתה של הקלה משמעותית. נערים ישראלים מבתים טובים לא היו חלק מאונס קבוצתי והצעירה הבריטית  הוכיחה פעם נוספת שלשקר אין רגלים, ושהאמת תמיד מטיחה את עצמה במציאות. עד כאן ניתן לנשום לרווחה. אולם מכאן והלאה מתחילה התסבוכת האמתית, החינוכית והמוסרית העומדת לפתחנו כהורים, כמחנכים וכחברה. ראשית, עלינו לעמוד מול הסיפור שמספרים הנערים עצמם, סיפור שהם עצמם מאשרים אותו. מבלי לחזור על הפרטים, הסיפור מציג תמונה קשה המלמד על קריסת האינטימיות, ביזוי וחפצון הגוף של הגבר והאישה כאחד, ומעל הכל פגיעה קשה בכבוד האדם – שוב פגיעה שפגעו הנערים בצעירה הבריטית ובאותה מידה גם בעצמם. ראשית כאנשים דתיים עלינו להשמיע קול ברור שההסתתרות המקוממת מאחורי בורא עולם או מתחת לכיפה אינה מקדשת שם שמיים אלא מבזה אותו. אם מישהו חושב שהימלטותם מן הדין הקפריסאי אמור לספק אותנו שיחשוב פעם נוספת. מעשים אלו הם תוצאה ישירה של חינוך הנבנה על יסודות רקובים: ביחס שלנו לגוף שלנו ולגוף של הזולת, ביחס שלנו למעשה המקודש והאינטימי המתרחש בין בני זוג  ולזוגיות בכלל, ובסופו של דבר מתמצה הדיון ביחס שלנו כיחידים וכחברה לכבודו של אדם באשר הוא.  מהו המעשה החינוכי הנדרש כאן? לא נפרוס כאן שיטה חינוכית אלא נציע עקרון שלדעתנו חשוב מאוד בשדה החינוכי ובשדה האזרחי.  כשאחי יוסף זרקו את אחיהם לבור מציינת התורה ואומרת לנו: "והבור ריק אין בו מים" רש"י על המקום מפרש מיד על בסיס המדרש במסכת שבת: "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". ומה רוצה לומר רש"י? שבמציאות אין ריק, אין ווקום. אם אין מים משהו אחר לא טוב ייכנס פנימה וימלא את החלל בזוהמה שלו. נחזור אלינו. מערכות החינוך שלנו סובלות מריק חינוכי בנושא המגדר והמיניות. הדיבור על הגוף שלנו, על דימוי הגוף שלנו, חפצון הגבר והאישה, הטרדות, יחסי מין, זוגיות ועוד ועוד אינו מדובר בין כותלי בתי הספר. המחנכים לא מהווים כתובת להיוועצות או שיתוף. מדוע? כי פשוט אין את הפלטפורמה לדיבור הזה. וכשאין פלטפורמה לדיבור בוגר, מאוזן, עדין וראוי, החלל אינו נשאר ריק וכל הכוחות הגדולים של המציאות הסובבת אותנו נכנסים לתמונה: הרשתות החברתיות, הסרטים והסדרות שהנוער צופה בהם ללא הפסקה, פרסומות, התנהגות חברתית ולחץ חברתי וכמובן תעשיית הפורנוגרפיה. כל אלו מעצבים את בני הנוער באופן מודע ובלתי מודע. חפצון הגוף והמיניות סוללים את הדרך לראות באדם לא סובייקט כי אם אובייקט, אובייקט שאמור לשרת את הצרכים שלי. כשיפסיק לשרתם אוכל לזרוק אותו החוצה מהחדר באופן משפיל. אין התנהגות יותר אנטי מוסרית מהתנהגות זו. המחשבה המוסרית מניחה שיש זולת ושהוא חשוב לפחות כמוני "מאן דעלך שאני לחברך לא תעביד"(מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך), הזולת לא נועד לשרת אותי, אלא קיומו בעולם חשוב בפני עצמו. השפה הזו נכונה בכל הקשר בטח ובטח בהקשר הזוגיות הבריאה, ביחס שלנו לגוף שלנו ושל זולתנו וביחס שלנו לעצמנו כבני אדם. כחברה, זהו מעשה אזרחי, לאומי ודתי כאחד: לדבר על כבוד האדם לא כסיסמה ריקה בשיעורי אזרחות או כחלק מדיונים פוליטיים, אלא לפגוש את כבוד האדם קודם כל דרך המקומות האינטימיים והבסיסיים כל כך, בהם מתגלה האדם במלא הדרו ושפלתו כאחד. אלו המקומות שאותם כבשה מזמן תרבות חיצונית, לא יהודית בעליל וכנראה שגם לא ליברלית באמת ומתעורר צורך עז לשחררם. שנצליח!   

 

איתמר נחמני וצוות יסודות.

עוד בנושא