האם אנחנו גזענים?

?האם אנחנו גזענים

כתיבה: תניה רגב

מדינת ישראל קלטה במשך השנים גל אחר גל של אנשים שהתכנסו מארבע כנפות תבל ובקשו לבוא בשעריה. האופן המיידי בו אנו חושבים אודות גלים אלו הוא באמצעות המילה 'עליה' – התופעה הנפלאה של קיבוץ הגלויות והשיבה ארצה. אלא שניתן להתבונן בהיסטוריה הציונית גם באמצעות המושג 'הגירה', אמנם הוא חסר את שאר הרוח של רעיון העלייה ארצה, אולם הוא מיטיב לתאר את העובדה שהחברה הישראלית מורכבת ממפגש בין זהויות שונות, שיש בהן מן הדומה ומן השונה בעת ובעונה אחת. בין שני קטבים אלה, בין האתוס הציוני של העלייה ארצה, ובין הקושי הכרוך בהגירה למקום חדש, מתרוצצת הגזענות הישראלית. את ההסבר למעבר בין שני הקטבים ניתן למצוא ב'תיאוריית הזהות החברתית'.[1]

רובינו לא חושבים על עצמינו כגזענים ובוודאי משתדלים מאוד לא לבטא הרהורים גזעניים בגלוי. ועדיין הנטייה לגזענות סמויה, או לכל הפחות להתנהגות שיש בה היבטים של אפליה, רווחות. על פי 'תיאוריית הזהות החברתית' נטיות אלה עונות על שני צרכים של בני האדם. האחד הוא צורך קוגניטיבי: המציאות מורכבת וחלוקה לקטגוריות עוזרת לנו להבין את העולם בו אנו חיים. כך, החלוקה לעונות השנה, למערב ולמזרח, לגברים ולנשים ועוד – מסייעת לפענח מידע חדש ולהצמיד אותו למידע קיים. החלוקה בין 'קבוצת הפנים' ו'קבוצת החוץ' היא אחת הקטגוריות המשמעותיות עליה נשענת  הבנתנו את המציאות, לצד זאת היא גם משמשת ככלי ליצירת הזהות. בנוסף, קיים צורך לשמור על דימוי חיובי של 'קבוצת הפנים' – של ה'אנחנו'. השאיפה להשתייך לקבוצה ולייחס לה העדפה, עוצמתית כל-כך, עד שהחלוקה לקטגוריות המבחינות בין 'קבוצת הפנים' וקבוצת החוץ' איננה בוחלת בהישענות על מאפיינים חיצוניים או חסרי הגיון, דוגמת צבע העור או המוצא האתני.

'תיאוריית הזהות החברתית' מייצרת קונפליקט בכל הקשור לעליה לארץ. מחד, ישנו האתוס הציוני והשאיפה הכנה שמדינת ישראל תהיה בית לכלל יהודי העולם, אלה שבחרו לעלות ארצה ואלה שבחרו לשבת בגלות. מן הצד השני, עולים בעלי שונות תרבותית, ולא כל שכן עולי אתיופיה שהינם בעלי שונות חיצונית, מאיימים על זהותם של הישראלים הוותיקים ומעירים מרבצו את הצורך להשתייך לקבוצת ה 'אנחנו' - גם במחיר נטיות גזעניות או התנהגות מפלה. בין אם נקבל את הסברה של 'תיאוריית הזהות החברתית' לתופעת הגזענות, ובין אם לאו, העובדות מדברות בעד עצמן: החברה הישראלית, המייחסת לעולי אתיופיה תכונות דוגמת עדינות או נעימות, לא תמיד נוהגת בעולים אלה כראוי. אולם האם מדובר בגילויי גזענות או בהתנהגות מפלה?

למושג גזענות מובנים שונים והוא לובש ופושט צורה בהתאם לרוח הזמן ולנסיבות. ההגדרה הרשמית הראשונה במדינת ישראל קיימת בתיקון 24 בסעיף העונשין (1986): "רדיפה, השפלה, ביזוי', גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני."  יחד עם זאת, הגזענות מגויסת לתיאור תופעות שאינן קשורות לגזע או למוצא אתני, דוגמת היחס לקהילת הלהט"ב.[2]  זאת ועוד, בראשיתה, היתה התרבות הפוליטית בישראל נטועה בשיח הרפובליקני: הקולקטיב עמד במרכז וההשתייכות אליו הותנתה בחברות בקהילה היהודית. בעשורים האחרונים הוחלף שיח זה בתפיסה הליברלית המעלה על נס את הפרט וזכויותיו השונות. מעבר זה, משיח רפובליקני לשיח ליברלי, העמיד בסימן שאלה אמונות ונורמות התנהגות שהיו מקובלות בעבר, וכעת הוגדרו כהתנהגות גזענית או מפלה.[3] במטרה להבין את הכאן ועכשיו הישראלי אנחנו בוחרים בהגדרה הבאה הלקוחה מספרו של גורדון אולפורט "The Nature of Prejudice":[4]  על פי אלפורט גזענות איננה נטייה מולדת אלא דפוס נרכש של השקפת עולם והתנהגות, מדובר בתחושות או יחס עוינים כלפי אנשים אך ורק על בסיס השתייכותם לקבוצה מסוימת, קבוצה לה מיוחסות איכויות מעוררות התנגדות. גזענות איננה נטועה בסיבה זו או אחרת, אלא ניזונה מפחדים ומדמיון, היא עיוורת לעובדות ומרעילה את היחסים בין בני האדם. הגזענות אם כך היא למעשה פיקציה אולם יחד עם זאת היא בעלת כוח רב מאוד בכינון יחסים בין קבוצות.

לאור הגדרתו של אלפורט ברור שבלתי ניתן להצביע על גורם אחד המניע את גלגלי הגזענות. זו נטועה בהרבה מאוד סיבות וכולן קשורות להבניה חברתית ולחוסר ענייניות. את אלמנט המקריות שיש בגזענות מיטיב לבטא מישל[a1]  קישקה בקריקטורה הבאה:

            אולם, היכן עובר הגבול בין יחס בלתי ענייני ליחס מנומק היטב? שאלה זו יכולה להיבחן בהקשר ל'פרשת הדם' שנחשפה בשנת 1996 ומתייחסת למדיניות שנהגה כלפי מנות דם שנתרמו על ידי יוצאי אתיופיה. "כל תרומות הדם של עולי אתיופיה – מושמדות" כתב רונאל פישר במעריב, כותרת שהתפרסמה לצד תמונה של מנת דם אליה מוצמד פתק עליו כתוב: "לא להשתמש בגלל שהוא מאתיופיה". החשיפה העיתונאית הובילה לסערה ציבורית, להפגנה אלימה ולהקמת ועדה ציבורית בראשותו של יצחק נבון. האם הפרשיה חושפת גזענות, אפליה או שמא יחס על בסיס ענייני? -  התשובות לכך נמצאות בהתייחסויות הבאות:

·         בין החלטה רפואית להשלכות חברתיות:

ד"ר משה משיח, מנהל שירותי האשפוז במשרד הבריאות 1984:

״באשר להתרמת דם מעולים חדשים מאתיופיה נמסר לנו כי בדיקות סרולוגיות אשר בוצעו במספר קבוצות של עולים כנ"ל, אשר הגיעו ארצה בשנים האחרונות, מצביעות על נוכחות של נגיפי HBs Ag באחוז גבוה (8-12%). במצב זה יש לרשום בעת התרמת דם מעולים מאתיופיה בטופס המלווה את פעולת ההתרמה את מקור הדם, היינו יש לציין "עולה מאתיופיה". הואילו להביא זאת לידיעת בנק הדם במוסדכם…״ [5]

שר הבריאות דאז אפרים סנה:

"אני לא מתכוון כאן להיכנס לצד הרפואי ולנתונים הרפואיים, ואני לא מצפה
שמישהו יעשה את זה פה. זאת תהיה טעות. אני הקדשתי הרבה מאמץ לכך
שעובדות שידועות גם בעדה, גם הקהילה הרפואית, לא יהפכו לנחלת הכלל, כי
אני יודע איזה פירושים של סטיגמה ושל נידוי הציבור הרחב יכול לתת לזה.
הציבור הרחב לא יודע רפואה. הוא לא יודע שמחלת האיידס מועברת בעיקר או
על ידי מגע מיני לא זהיר או על ידי עירוי דם. והפירוש שיינתן לעובדות
שתתפרסמנה יהיה, שמחר יגידו לילד "אל תשחק איתו", "אל תשב על ידו בכיתה
בבית הספר", "אל תשב על ידו באוטובוס". אני פה לא באתי למצוא חן בפני
אף אחד. שר הקליטה ואנוכי השקענו מאמץ אדיר כדי למנוע סטיגמטיזציה,
הטלת כתם בעדה. ואני לא רוצה שמישהו יעשה עכשיו בנתונים האלה, שהם
קשים, איזשהו שימוש בפורום הזה. זה יהיה לא לטובת העניין".[6]

 

·         יד קלה על ההדק

 הרב סולומון מברהטו:[7]

"חברים שואלים אותי למה אני לא משתמש במילה גזענות? ההתחלה של לבדוק את הדם, להפלות בין הנבדקים, יש בה הגיון. היא לא התחילה מגזענות. איפה זה כן הפך להיות אפליה? כשזרקו את המנות מבלי ליידע. רופאים צריכים לבדוק את מנות הדם, אולם חייבים ליידע ולעדכן את מי שמעוניין לתרום דם. ההנחה שיוצאי אתיופיה לא מבינים כלום ואין צורך להסביר להם - אילו היבטים של אדנות. זלזול ברמת האינטיליגנציה של האדם בגלל המוצא שלו."

 

·         הקש ששבר את גב הגמל:

שמואל ילמה.[8]

"זה התחיל ברגע העלייה: העולה התבקש למחוק מזיכרונו את אישיותו, את מה שהיה עד עתה, לעבור גיור לחומרה (אם לא, לא יוכל לפתוח תיק נישואים ברבנות ככל אזרח אחר), הוא התבקש גם להחליף את שמו. ההמשך הוא במערכת החינוך: ההפניה הגורפת לחינוך הממלכתי-דתי, הפניה גורפת לפנימיות, הפניה גורפת לחינוך מיוחד. עצם המושג הזה - 'הפניה' - אומר הכל. המשמעות היא: 'אנחנו יודעים מה טוב בשביל האתיופים'. אפשר כמובן להמשיך ולמנות את הבעיות והקשיים בדיור, את הריכוז ביישובים חלשים, את הקושי להשתלב בצה"ל ועד סיפור תרומות הדם שאינו אלא קש ששבר את גב הגמל".

 

·         פרשת תרומות הדם כקו פרשת המים בשיח הגזענות בישראל.

הגר סלומון.

"בשל מרכזיותו של המושג 'גזענות' במיתוס היסוד של העם היהודי והחברה הישראלית נחשב השימוש במונחים 'גזע ' ו'גזענות' בעניינים פנים יהודיים לטאבו והוגבל רק ליחסים שבין יהודים ללא-יהודים. עם חשיפת פרשת תרומות הדם של האתיופים לתקשורת הישראלית בראשית שנת 1996 השילה תודעת הגזע בישראל את מסווה התום והחלה להתעמת באופן ישיר עם מונחים מפורשים של גזע וגזענות בתוך החברה הישראלית".[9]

 

·         האשמה חסרת בסיס גזעני.

גדי טאוב

 "ההאשמה בגזענות, למרות שהיו גם מי שיצאו נגדה ...נשארה באוויר. מה שנותר עמום היתה השאלה כלפי מי או כלפי מה היא מופנית. מי בכל הפרשה הזאת, ובאיזה שלב של השתלשלות האירועים, פעל מתוך מניעים שאפשר לקרוא להם גזעניים. שפיכת הדם עצמה, העובדה שבנק הדם סירב להשתמש במנות דם שלהערכתו יש סיכויים גבוהים מהרגיל שיימצאו בהן נגיפים של שחפת או של איידס, ודאי אינה ראויה לכינוי גזענות, וספק אם אפשר לבוא אליה בטענות מוסריות כלל.  אם הדבר נכון, אם אכן הסיכוי שדמם של יוצאי אתיופיה מכיל נגיפים, גבוה בשיעור של פי חמישים בערך מן הסיכוי שמנות דם של ישראלים אחרים נושאות אותם, כפי שגורס משרד הבריאות, הרי שאילו היה בנק הדם משתמש במנות, היינו יכולים לכנות את הדבר, ובצדק, פשע. לא ייתכן שנסכן במודע , באופן מכוון,  את חייו של חולה שזקוק לעירוי דם,  אם אנחנו יכולים למנוע זאת"[10]  

 

הידעת?

במדינת ישראל הצעירה כמעט ולא שימש המושג 'גזענות' לתיאור תופעות מגונות. היחס לערבים תואר כסכסוך על רקע לאומני בעוד שהשד העדתי הובן כפער על בסיס חברתי ולא על בסיס מדינת מוצא. נקודת המפנה היתה התמודדותה של תנועת 'כך' בבחירות לכנסת ה-11 (1984). בדיון בבג"ץ אודות זכותה של הרשימה לרוץ לכנסת עלה לראשונה יחסה הגזעני כלפי החברה הערבית. תנועת 'כך' קיבלה אמנם את הגושפנקה של בית המשפט והתמודדה בבחירות, אולם בעקבות הסערה הציבורית שהתעוררה הוכנס תיקון בחוק יסוד הכנסת ולפיו רשימה תהיה מנועה מלהתמודד במידה ו"יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה, או במעשיו של האדם...הסתה לגזענות"[11]

 



[1] יוליה שטרנגר ועירן הלפרין, הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה בראי הפסיכולוגיה החברתית: רקע כללי לקראת דיון בגיבוש מדיניות אפקטיבית למיגור גזענות, בית הספר לפסיכולוגיה, הבין-תחומי הרצליה.

[2] מצב העם היהודי הערכה שנתית תשע"ה, המכון למדיניות העם היהודי, עמ' 172-173.

[3] שם, עמ' 178.

[4] גורדון אלפורט 1897-1967 היה פסיכולוג אמריקני. ספרו העוסק בגזענות התפרסם בראשית שנות החמישים, תורגם לשפות רבות, נחשב כאבן דרך משמעותית בכל הקשור לגזענות ומשמש עד היום כספר היסוד בשדה המחקר העוסק ביחסים בין קבוצתיים.

[6] ישיבת ועדה של הכנסת ה-13 מתאריך 29/01/1996 https://oknesset.org/meetings/2/0/2051883.html

 

[7] הרב סולומון מברהטו,עלה לארץ בשנת 1983 מאתיופיה, והוא בן 15 שנה. כיום, הוא מתגורר באלון שבות שבגוש עציון, ומעורב ביוזמות שונות הקשורות לבני העדה האתיופית. לאחרונה יצא לאור ספרו 'אור האורייתא' העוסק במנהג יהודי אתיופיה. הציטוט לקוח מתוך ראיון שערכנו עם הרב מברהטו לקראת הוצאת הידיעון.

[8][8] שמואל ילמה עלה לארץ בגיל 11 מאתיופיה. ראש היחידה לקהילה ומשפחה בג'וינט-אשלים ופעיל חברתי העוסק בחיזוק הפריפריה. דבריו הובאו בעיתון הארץ: https://www.haaretz.co.il/news/education/1.1158711

[9] הגר סלומון, גלגולה של תודעה גזעית: מאתיופיה לארץ המובטחת, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי תשנ"ז-תשנ"ח, עמ' 140.

[10] גדי טאוב, המרד השפוף, עמ' 166.

[11] מצב העם היהודי הערכה שנתית תשע"ה, המכון למדיניות העם היהודי, עמ' 173.

 


 [a1]לצרף את הקריקטורה של הזברה. לציין שהיא מתפרסמת באדיבות היוצר.

עוד בנושא