מותר ואסור במחלוקות פוליטיות

'מותר' ו'אסור' במחלוקות פוליטיות

ד"ר שלמה פישר.

 

כאשר חושבים על העולם היום, מתבררת אבחנה אחת מאוד בסיסית: יש מדינות שבהן מתנהל ויכוח, ואפילו מאבק פוליטי מאוד נוקב, אבל במסגרת של גבולות מוגדרים היטב. במדינות אלו ייתכן שמתקיימות מערכות בחירות מאוד חריפות, מפלגות שונות מציעות תכניות כלכליות ומדיניות, שאינן רק שונות, אלא הפוכות בתכלית. למשל: מפלגה אחת מציעה כיוון יותר 'סוציאליסטי',  שתומך בהתערבות המדינה בכלכלה, ומנגד מציעה מפלגה אחרת כיוון מאוד 'קפיטליסטי', שתומך בחוסר התערבות. ברם, למרות הבדלים אלה, מתנהלת המערכה הפוליטית על פי כללים ברורים. תוצאות הבחירות קובעות, כי המנצח בבחירות חופשיות והוגנות מוביל את המדינה ומיישם את המדיניות של מפלגתו. יחד עם זאת, הוא איננו מוציא את המפלגה היריבה מחוץ לחוק, לא כולא את חבריה ומנהיגיה ולא מוציא אותם להורג. מפלגת האופוזיציה ממשיכה להתקיים, ולהפיץ ברבים את תפיסתה לקראת התמודדות בבחירות הבאות.

מנגד, ישנן מדינות רבות בהן מתקיימת היריבות הפוליטית ללא גבולות. כל האמצעים למאבק האידאולוגי כשרים, כולל הוצאת היריב מחוץ לחוק, כליאתו, הגלייתו ואף הוצאתו להורג. גישה מסוג זה גוררת בדרך כלל תגובות נגד וניסיונות להנחתת מכות מסוג דומה כלפי הצד האחר... מדינות המתנהלות בדרך זו מתדרדרות למאבק פוליטי אלים ולמלחמת אזרחים. מאבק שכזה יכולנו לראות במצרים, בה הצבא הדיח נשיא נבחר והוציא את תנועתו מחוץ לחוק, כך גם בסוריה, בה משתוללת מלחמת אזרחים, שגבתה את חייהם של מאות אלפים.

המציאות מלמדת, כי מדינות בהן מתקיים מאבק מוגבל וחילופי שלטון מסודרים הן בדרך כלל מדינות מפותחות ועשירות, ואילו מדינות בהן קיימת תרבות פוליטית של מאבק בלתי מוגבל, שבו כל האמצעים כשרים, הן מדינות פחות מפותחות ועניות יותר.

שני סוגי מחלוקת במקורות ישראל

גם במקורות היהדות אנו נתקלים בשני סוגים של מחלוקת. בתלמוד הירושלמי מסופר על אירוע קשה ביותר בין תלמידי בית הלל ותלמידי בית שמאי.

במשנה במסכת שבת נאמר:

ואלו הן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, שעלו לבקרו, ונמנו ורבו ב"ש על ב"ה, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום.

בתלמוד הירושלמי נאמר:

אותו היום היה קשה לישראל, כיום שנעשה בו העגל....  תנא ר' יהושע אונייא תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה, והיו הורגין בתלמידי בית הלל.  תני שישה מהן עלו, והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים. תני שמונה עשרה דבר גזרו, ובשמונה עשרה רבו. (ירושלמי שבת ט' ע"א).

על פי התלמוד הירושלמי, מאחר והמחלוקת בהלכה בין בית הלל ובית שמאי התדרדרה לאלימות קשה בין הצדדים, אותו יום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל.

כמובן, רוב המחלוקות שהגמרא מספרת לנו עליהן, לא התדרדרו לידי כוחניות ואלימות. זאת ועוד, ישנן אף מסורות, שבית הלל ובית שמאי נהגו אלה כלפי אלה בצורה מופתית, למרות המחלוקות ביניהם:

אף על פי שאלו פוסלין ואלו מכשירין, אלו אוסרין ואלו מתירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. וכל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גב אלו(משנה יבמות א,ד)

מתי, אם כך, הופכים מאבקים ומחלוקות לאירועים מרוסנים, ומתי הם מתפרצים ופורעים את הגבולות הראויים? נוכל לקבל רמז מאגדה נוספת, הדנה במחלוקת נטולת גבולות. הגמרא במסכת בבא מציעא מספרת על מחלוקת בין רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש, אשר במהלכה העליב רבי יוחנן את ריש לקיש:

פַּעַם אַחַת נֶחְלְקוּ חֲכָמִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ: הַסַּיִף וְהַסַּכִּין וְהַפִּגְיוֹן וְהָרֹמַח וּמַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר - מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה? מִשְּׁעַת גְּמַר מְלַאכְתָּם. וּמֵאֵימָתַי גְּמַר מְלַאכְתָּם? רַ' יוֹחָנָן אָמַר: מִשֶּׁיְּצָרְפֵם בְּכִבְשָׁן, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִשֶּׁיְּצַחְצְחֵם בַּמַּיִם. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: לִסְטִים בְּלִסְטִיּוּתוֹ יוֹדֵעַ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וּמָה הוֹעַלְתָּ לִי? שָׁם קָרְאוּ לִי "רַבִּי" וְכָאן קוֹרְאִים לִי "רַבִּי". אָמַר לוֹ: הוֹעַלְתִּי לְךָ, שֶׁקֵּרַבְתִּיךָ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ שֶׁל רַ' יוֹחָנָן וְחָלָה רֵישׁ לָקִישׁ. בָּאָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל רֵישׁ לָקִישׁ וּבָכְתָה; אָמְרָה לוֹ: עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל בָּנַי. אָמַר לָהּ: "עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה" (ירמיה מ"ט, יא), עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל אַלְמְנוּתִי. אָמַר לָהּ: "וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ" (שם), וּמֵת רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ.

 

הָיָה רַ' יוֹחָנָן מִצְטַעֵר אַחֲרָיו הַרְבֵּה, וְלֹא יָרַד לְבֵית הַוַּעַד. אָמְרוּ חֲכָמִים: מִי יֵלֵךְ לְהָנִיחַ דַּעְתּוֹ?  יֵלֵךְ רַ' אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, שֶׁשְּׁמוּעוֹתָיו מְחֻדָּדוֹת. בָּא וְיָשַׁב לְפָנָיו. כָּל מָה שֶׁהָיָה רַ' יוֹחָנָן אוֹמֵר, אָמַר לוֹ רַ' אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת: תַּנְיָא דִּמְסַיְּעָא לָךְ. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: אַתָּה כְּבֶן לָקִישׁ? בֶּן לָקִישׁ כְּשֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר דָּבָר, הָיָה מַקְשֶׁה לִי עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קְשָׁיוֹת, וַאֲנִי מְתָרֵץ לוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה תֵּרוּצִים, וְהַשְּׁמוּעָה נִתְרַוְּחָה מֵאֵלֶיהָ; וְאַתָּה אוֹמֵר "תַּנְיָא דִּמְסַיְּעָא לָךְ"? וְכִי אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיָּפֶה אָמַרְתִּי? עָמַד וְקָרַע אֶת בְּגָדָיו, וּבָכָה וְאָמַר: הֵיכָן אַתָּה, בֶּן לָקִישׁ! הֵיכָן אַתָּה, בֶּן לָקִישׁ! הָיָה צוֹעֵק וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁנִּטְרְפָה עָלָיו דַּעְתּוֹ. בִּקְּשׁוּ עָלָיו חֲכָמִים רַחֲמִים וָמֵת.

 

כאן מדובר במחלוקת אישית שיצאה מכלל שליטה. כתוצאה מעלבונות הדדיות נכנס ר' יוחנן לדיכאון (חלשה דעתיה), וריש לקיש חלה ומת (ולבסוף, שעה שנטרפה דעתו של רבי יוחנן, מת אף הוא). ייתכן וערך המחלוקת התבהר בעיני רבי יוחנן, כאשר החליף ר' אלעזר בן פדת את ריש לקיש כתלמיד-חבר של רבי יוחנן. דווקא קושיותיו ותירוציו של ריש לקיש הם אלה שהנהירו את הסוגיה. זאת אומרת, שהמצב הטרגי שנוצר, גרם לרבי יוחנן להתבונן על המחלוקת ותפקידיה "מבחוץ" או "מלמעלה", ולהבין כי זהו בעצם המנגנון המתאים להבהרת האמת. כאשר מתקיים ויכוח נוקב בין שתי דעות מנוגדות, או אז מתאפשרת בחינה רב צדדית של הנושא וליבון היבטים בעייתיים ולא ברורים. מחלוקת בה מבינים שזו תפקידה היא מחלוקת לשם שמים.

Win-win - פתרונות שונים ליישוב סכסוכים

התובנה הזאת אודות המחלוקת מלווה את התפתחותה של  התורה שבעל פה. המחזיקים בדעות השונות - מצד אחד מאמינים בצדקת תפיסתם, אך מצד שני הם מבינים את ערכו ויתרונותיו של מוסד המחלוקת. לפיכך, אנו מוצאים בעלי פלוגתא שמדברים על היחס ביניהם כ"תוכחה מגולה ואהבה נסתרת". [1]

אחרי חורבן הבית, שעה שבמהלך המלחמה נגד הרומאים התגלו מחלוקות בלתי נשלטות בין הפלגים היהודיים אשר החלישו מאוד את המאמץ המלחמתי, קבעו חז"ל מנגנונים לקביעת פסק ההלכה ומניעת מחלוקות בלתי נשלטות (אגב, יש אומרים שהמחלוקת האלימה בין תלמידי בית הלל ובית שמאי התרחשה במסגרת מלחמת החורבן). מנגנונים אלו כוללים כללים כמו: "הלכה כבתרא" (הלכה כדעה האחרונה), ובמיוחד הכלל של הלכה כמרא דאתרא, היינו שבכל מקום נוהגים כרב הפוסק של המקום. כך נוצרת שונות הלכתית בין העדות השונות בישראל מבלי שהדבר יגרור קרע בעם או מחלוקות אין סופיות ואלימות (למשל, ספרדים נוהגים כפי בית יוסף ואשכנזים כפי הרמ"א וכו').

בראשית העת החדשה החלה להתגבש במערב אירופה תפיסה דומה לזו הקיימת בספרות חז"ל, על פיה, באמצעות שיתוף פעולה בין גורמים בעלי מחלוקת עמוקה ניתן להגיע לרווחת הצדדים כולם. בתחילה, נוסחה התפיסה בכלים דתיים: הא-ל ברא את בני אדם כשהם שונים מאוד זה מזה, אבל גם מסוגלים לשיתוף פעולה, ושיתוף הפעולה הוא  בין הגורמים החשובים המביאים לידי פריחה כוללת. ראשית דבר יושם הרעיון בשדה הכלכלי. הוגים פוליטיים וכלכליים טענו, שתחת התבצרותה של כל קהילה בתוך עצמה, טוב יהיה לפתח קשרי מסחר וחליפין. באופן זה, כל צד יתעשר בעזרת עמיתיו מן הצד השני (החקלאים יקבלו שעונים, והשענים יקבלו תוצרת חקלאית). ככל שיקבל כל צד את צרכיו מגורמי חוץ, כך יוכל כל צד להתמקד ולהתמחות בכישוריו הוא ולשפר אותם, וכך בסופו של תהליך יגדל עושרו של העולם.

מהרעיון הכלכלי עבר היגיון זה למערך הפוליטי. כפי שניתן לשתף פעולה בתחום הכלכלי, כך אפשר לשתף פעולה אף בתחום הפוליטי. במקום לנסות למגר את הצד השני, טוב יותר להגיע אתו להסכמה על כללי משחק: כאשר צד כלשהו מפסיד בבחירות, אין צורך להוציאו להורג או לכלוא את תומכיו. מנגד, הצד שהפסיד צריך לקבל את ניצחון יריבו ולפעול על פי הנחיותיו והוראותיו, אך גם לזכות בחופש להביע את עמדותיו  ולהתמודד בבחירות הבאות. יתרה מזו, ההבנה כי ישנם יתרונות לריבוי דעות וסיעות פוליטיות החלה להתקיים אף באופן רעיוני. למשל, ההבנה כי "אופוזיציה נאמנה" משמשת מעין כלב שמירה נגד עריצות הממשל ומשקל נגד  על מנת שהשלטון לא יתדרדר לבריונות ועריצות. האופוזיציה אף מייצגת אינטרסים ורעיונות מנוגדים ומשלימים לאלו של  השלטון, ומגבירה בכך את הסיכוי שההסדרים הפוליטיים יהיו יותר רב צדדיים וכוללים. קיצורו של עניין, כפי שעשה רבי יוחנן בשעתו, כך החלה להתבסס בערב אירופה ההתבוננות על המחלוקת והמאבק הפוליטי "מבחוץ" או "מלמעלה" והבנתם כמנגנון המביא למצבי win-win  של כל הצדדים, זאת בתנאי שהוא פועל באמצעות הסכמה וכללי משחק.

למרות שמדינת ישראל משופעת בשסעים ובמחלוקות עמוקים, הרי שבגלל המסורת היהודית ובגלל השתלבותה בדמוקרטיות המערב, היא פועלת , עד כה, על פי הסכמה ו'כללי משחק',  ומקיימת לרוב מערכות פוליטיות שהתוצאה שלהן היא win-win.    

 



[1] הציטוט לקוח מהקדמת הרמב"ן לתורה. בדבריו מתייחס הרמב"ן לפירוש הראב"ע.

עוד בנושא