וגאלתי- פתאום הגיעה הגאולה.

וגאלתי / אדם צחי.

פתאום הגיעה הגאולה.

בסך הכל, החרדה הקיומית, שמלווה אותנו כעם במשך שנים ארוכות, בעצם מאז ומעולם, הולכת ומתפוגגת. אולי, אפשר ללחוש לעצמנו באוזן, בשקט בשקט, הגענו לגאולה?

 

מספרים על אחד מאברכי ישיבת מרכז הרב, בעל חוש הומור משובח, כי כשהיו שואלים אותו, היכן גר הרב צבי יהודה קוק, היה עונה, כי הרב מתגורר ב"אתחלתא דגאולה". התשובה הזו מעלה חיוך, מכיוון שמאחורי הרעיון המטאפורי של אדם הקובע את מוקד חייו בראשיתה של הגאולה, הסתתר ציון מקום קונקרטי, הרב צבי יהודה אכן התגורר במשך שנים בתחילתה של שכונה "גאולה" הירושלמית.

ההלצה הזו מחביאה מאחוריה תפיסת עולם מגזרית, שהלהיבה והעניקה חוסן לדור שלם: התקופה הסוערת ומלאת התהפוכות בה אנו חיים, היא הרגע הטעון, המערבולתי, המכריע, שלפני הגאולה השלמה. ציר היסטורי שורטט, בקצהו האחד – איום על עצם קיומו של העם היהודי, בקצהו השני - גאולתו, ומיקומנו העכשווי הוקף בקו עגול ואדום, בלתי ניתן להתעלמות: אנחנו נמצאים כמה מילימטרים לפני 'הסמן הימני', אשר מעליו פרושות המילים המוזהבות, המרגיעות: גאולתן של ישראל. כמובן, לא כולם בציונות הדתית היו שותפים לפרשנות ההיסטורית מבית מדרשו של הרב קוק, אבל נדמה כי למרות הכל, זו הייתה תחושה דומיננטית, ואולי יותר מכך: אתוס חברתי.

האם אנו עדיין זקוקים לאתוס הזה של "רגע לפני"? ימי ה"אתחלתא דגאולה" היו ימים קשים, נוראיים. התאורה העולמית הייתה אקספרסיוניסטית, צללים ואורות עזים התנגשו זה בזה. התפיסה של קיום על סף הגאולה הנצחית, סייעה לרבים לצלוח את שנותיה המדממות והפרדוקסליות של המאה העשרים: שתי מלחמות עולם, שלאחר השנייה זכה העם היהודי במדינה משלו. הפחד הגדול לפני ששת הימים; השבר שבעקבות מלחמת יום הכיפורים; הקרע שלאחר מלחמת לבנון הראשונה; החרדה ברחובות בתקופת האינתיפאדה השנייה; על כל אלה, פוזרה ממעל 'אבקת הפיות' המרגיעה: עוד רגע, שבריר אחד, ואנו נגאלים.

והנה, שקט בא.

יותר מעשר שנים עברו עלינו בשקט, שכמוהו כמעט ולא היה. נכון, היו מבצעים בעזה. אמת, פיגועים כואבים היו גם היו, כנראה יהיו. אבל בסך הכל, החרדה הקיומית, שמלווה אותנו כעם במשך שנים ארוכות, בעצם מאז ומעולם, הולכת ומתפוגגת. אולי, אפשר ללחוש לעצמנו באוזן, בשקט בשקט, הגענו לגאולה?

צפירת ארגעה: זו איננה גאולה גדולה; לא תחיית המתים; לא שקט נצחי; לא איש תחת גפנו ותאנתו, וגם לא רומנטיקה דביקית של הדוד והרעיה לנצח. אני מתכוון לגאולה קטנה, שברירית, זמנית, שמי ייתן ותימשך כמה שאפשר. גאולונת כזו, שבה אפשר להתאמץ ולחיות חיים נורמאליים, עם קשיים סבירים, עם אתגרים מעצבנים ושגרתיים. גאולצ'יקית של עבודה ומשפחה וחינוך ילדים, ומינוס בבנק ויחסינו לאן, אבל זהו. לא חבל דק בין קיום לחידלון.

אז הנה, נאמר במילים פשוטות: הגענו לגאולה קטנה. לא פשוט להיות במצב תודעתי של גאולה: מה עושים עכשיו? כל עוד אתגרים הרי גורל עמדו לפתחנו, כל עוד גלים גדולים איימו לשטפנו אל מצולות הים, ידענו: מתפללים, נאבקים, מתמודדים, שואבים חוסן מדורות של יהודים נרדפים, שורדים, נושאים עינינו מעלה. אבל אם אין גלים גבוהים? ואין חורבן בפתח? אז מה עושים אחרי צחצוח השיניים של הבוקר?

לי נדמה, שאחרי צחצוח השיניים יושבים לקפה שקט; מביטים מהחלון; נותנים למחשבות לנדוד. ופתאום עולות מחשבות, וצפים זיכרונות, ששנים הודחקו מתחת לפני השטח של האיום הקיומי. מחשבות כמו: "מי אני?" או "למה אני פה?" ואפילו "האם אפשר לעשות את זה יותר טוב?". רק מתוך תודעה של גאולה (שברירית, זמנית, בסדר!) אפשר לפנות מקום לדברים ה"קטנים", לשאלות הפרוזאיות של משמעות קיומנו בארץ הזו, בדור הזה. רק מתוך תחושה של גאולה אנחנו יכולים לתת לזנבה של שאלת הענק, לבצבץ מעל פני האוקיינוס: כל כך הרבה הוקרב והושקע בפרויקט הציוני של שיבת ישראל לארצו - לאן אנחנו רוצים לקחת את זה מכאן?

עוד בנושא