האם התקשורת פוגעת בחרות?

מכל סעיפי ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם בחרתי דווקא את אחד הקלים ביותר כביכול לביצוע במדינות הדמוקרטיות. זהו הסעיף הקובע כי "לא יהיה אדם עבד או משועבד; עבדות וסחר עבדים ייאסרו לכל צורותיהם".

נו, מה יותר פשוט מזה? הדוד תום הוא גיבור של יצירה ספרותית על תקופה רחוקה בתולדות אמריקה; הקולוניות של הבריטים והצרפתים, הבלגים והספרדים כבר עברו מן העולם, ואפריקה השחורה והענייה משוחררת למדי, לפחות פורמלית. אם לא נביא בחשבון את הפועלים הזרים בארצות המערב לעבדים, ניתן לומר שאין היום במערב עבדות וסחר עבדים. לפחות לא במובן המקובל והידוע לשמצה.

אצלנו אין עבדות; אבל במרכזו של כל סלון ביתי מודרני ניצבת המשעבדת הגדולה והאהובה- הטלוויזיה. ואנחנו עבדיה מרצון. בגלל הטלוויזיה ניזונים כולנו מאותו מזון רוחני ותרבותי. בגלל הטלוויזיה שהמלכנו עלינו, תושבי הכפר הגלובלי, אנחנו מתרגשים יחד, צוחקים יחד, שרים יחד והולכים לשירותים יחד בזמן הפרסומות. מיליארד גפרורים קטנים מול אור כחלחל אחד. בגלל הטלוויזיה, בוחרים הילדים שלנו להתלבש באותה תלבושת אחידה, באותה תספורת אחידה, והם בולעים אותן מלים בסופי המשפטים. בגלל הטלוויזיה, יודעות כל הבחורות שלהיות יפה ורזה זה הכי חשוב. בגלל הטלוויזיה יודעים כולם שהכי חשוב שתהיה יפה, מוכשר ויצירתי, ושלא הבל היופי ולא שקר החן; שהמוחצן והנוצץ- זהב, שהצנוע והמופנם והנסתר- אין לו רייטינג.

לא, אין פה פגיעה בזכויות האדם. זהו מחיר הקידמה, אלה כבלים, בשתי המשמעויות, ששמנו על עצמנו מרצון.

כולנו יודעים אמנם את יתרונותיה האדירים של הטלוויזיה- עולמות חדשים, מידע מהיר וחופשי, תחרות, סקרנות, השכלה ועושר. אבל כשאני קורא בהכרזה על זכויות האדם כי לא יהיה אדם עבד או משועבד; כשאני קורא כי עבדות וסחר עבדים ייאסר לכל צורותיהם, אני תוהה ביני לביני (בזמן שמשדרים פרסומות) אם לא החלפנו עבדות גוף בעבדות נפש, מכירה בהתמכרות. האם הילדות הדוגמניות הנסחרות בין סוכני-פרסום וחברות ענק הן בעלות רצון חופשי? האם שטיפת המוח של תעשיית הדימויים, החדשות הקליפיות וריצוד מסכי ההבל הם המשרתים של החברה המודרנית, או שהם הפכו לאדוניה? האם הקהל המוחא כפיים בהתלהבות ברבבות אולפנים עוזה מה שהוא רוצה, או מבצע את מה שרוצים ממנו?

אין זו טרוניה על הציוויליזציה. סחר עבדים, במובנו הישן, הפך עמים אחדים לעבדים ועמים קבועים לאדונים כמעט בלי יכולת להימלט מגורל זה, גורל האדנות וגורל העבדות. תעשיית הטלוויזיה, להבדיל אלפי הבדלות, מאפשרת לכולם להיות אדונים ומשרתים כאחד. היא אינה גורסת כפיפות ושלילת חירויות, עוני ועינוי.

אבל אם תנוסח יום אחד אמנת זכויות האדם לאזרח המודרני, החי במדינה דמוקרטית ומתוקנת- מדינה שבה כל הזכויות הכתובות בהכרזת האו"ם המקורית כבר באו על מימושן- הייתי מבקש להקדיש פרק למקומה של הטלוויזיה; לקבוע בהצהרהובמעשה את ההגבלות על גיל המשתתפים, על זכויות המשתתף והצופה, חובות העורך והמשדר. למצוא דרך, שבה הטלגניות של הפוליטיקאים לא תהיה גורים מכריע בבחירתם. שיוכל להיבחר מועמד מכוער או מועמדת מכוערת, ובלבד שתכונותיהם ראויות. שמנהיגים ונבחרים יגידו מה שנכון, ולא מה שמצטלם יפה יותר. הייתי מבקש לקבוע סייגים שאין בהם חלילה פגיעה בחופש הביטוי והיצירה, אלא רק בחופש הפיתוי והיצר.

הייתי שמח אם באמנה כזו, אמנת זכויות האדם החופשי, יבואו לביטוי זכויותיו של הצופה לחופש מטלוויזיה, לחירות ממניפולציות פרסומיות וחדשותיות. הייתי רוצה שתימצא הדרך להגביל את הכוח המשעבד של הטלוויזיה, לפחות כשם שמזהירים מפני אלכוהול וסיגריות. הסעיף באמנה של זכויות האדם המודרני של המאה ה-21 עשוי, מצדי, להיות מנוסח במלים האלה בדיוק: "לא יהיה אדם עבד או משועבד; עבדות וסחר עבדים ייאסרו לכל צורותיהם".
לכל צורותיהם.

עוד בנושא