תג מחיר וענישה קולקטיבית

"האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"?
 
באדיבות: המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו מכללת "שערי משפט"
פרשת וישלח, תשס"א, גיליון מס' 5 עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה | עריכה לשונית: יחיאל קארה

אביעד הכהן*
"השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?
מעשה שכם המתואר בפרשתנו מעורר שאלות נוקבות. בתגובה על חילול "כבוד המשפחה", נוקמים שמעון ולוי בבני העיר, הורגים כל זכר ובוזזים את כל אשר בעיר, בבית ובשדה. זעקתו של יעקב מהדהדת היטב: "עכרתם אתי להבאישני ביושב הארץ" (בראשית לד, ל).
 
האם הייתה זו זעקה על העוול המוסרי שגרמו לאנשי שכם, החפים מפשע? או שמא הייתה זו רק זעקת שבר ופחד מפני הבאות: "ואני מתי מספר, ונאספו עלי והכוני, ונשמדתי אני וביתי" (שם)? המקרא אינו משיב לנו דברים מפורשים בעניין זה, אולם מיחסו המתנכר של יעקב אל שני בניו בעת פטירתו - "בסדם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי" (בראשית מט, ו) - ניתן ללמוד שהאפשרות הראשונה היא הנכונה.
 
רק לפני כמה פרשיות, נשמעה ברמה תפילה-זעקה דומה מפי סבו, אברהם אבינו. ה' מבקש להשמיד את העיר סדום ואת יושביה, ולשם כך הוא שולח את "מלאכיו", שליחיו, לבצע את גזר הדין. לפני קבלת ההחלטה הסופית, נותן האלקים מעין "זכות שימוע" אחרונה לאנשי סדום, ומבקש לברר סופית את צדקת החלטתו להפוך את סדום: "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה" (בראשית יח, כא). בשלב זה נכנס אברהם לתמונה. בנאום סניגוריה חריף (בראשית יח, כג-לב) הוא מנהל "ויכוח" עם האל בניסיון להפוך על פניו את גזר הדין הקשה:
 
ואברהם עודנו עומד לפני ה'. ויגש אברהם ויאמר: האף תספה צדיק עם רשע?
 
אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר, האף תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה?
 
חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע!?
 
חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?
 
תמיהתו-קריאתו של אברהם - "השופט כל הארץ לא יעשה משפט[1]?! - עודנה מהדהדת באוזנינו, וקולה נשמע מסוף העולם ועד סופו. הנימוק המרכזי בטיעונו של אברהם מתייחס לדין שנגזר על כל בני סדום בשווה, צדיק כרשע. וכאן אברהם עומד בתמיהתו: "האף תספה צדיק עם רשע?": האמנם ה"צדיק", האיש הישר ושומר החוק, צריך לשאת בעוונו של ה"רשע", העבריין פורע החוק?
 
בנימה דומה, פונה עדת קורח, לאחר שנגזר דינה לכליה, בזעקה כלפי שמים: "ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלקי הרוחות לכל בשר! האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף?" (במדבר טו, כב).
 
על פי מדרש חז"ל, נתקבלה טענתם: "יפה אמרת. [=ולכן] אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא" (תנחומא במדבר ז).
"לא יומתו אבות על בנים"
 
שאלת השתת עונש "קבוצתי" על בני עיר שלמה, משפחה שלמה או חברה שלמה, שבה ועלתה במשך ההיסטוריה פעמים רבות, והיא מעסיקה אנשי דת ופילוסופיה, משפט וחברה, וראוי לברר את עמדת המשפט העברי בסוגיה זו.
 
עיון במקורות המקראיים מלמד שכמו במקרים אחרים, אף כאן באות בהם לידי ביטוי גישות שונות. מצד אחד, עומד לפנינו הכלל הגדול: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז).
 
ברם, לצד אמירה נוקבת זו, ניצבת אמירה נוספת הקובעת כי האל, "שופט כל הארץ", "פוקד עוון אבות על בנים, על שִלשים ועל רִבעים" (שמות כ, ה; לד, ז ועוד).
 
בתלמוד הבבלי (סנהדרין כז ע"ב), התחבטו בסתירה זו, ותירצו ש"פקידת עוון האבות על הבנים" חלה רק כאשר הבנים "אוחזים מעשי אבותיהם בידיהם" והולכים בדרכם. עם זאת, אמרו שם גם שבמקרים מסוימים אכן קיימת אחריות "קולקטיבית" המתבטאת אף בענישה: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו, לז) - איש בעוון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה.
 
ואולם ראוי להדגיש שהתלמוד ממהר לסייג אחריות קולקטיבית זו וקובע שאינה חלה על ה"אחים", שלא עברו את העבֵרה, אלא כש"היה בידם למחות ולא מיחו [=מחו]".
 
הווי אומר: לפי תפיסה זו, בהחלט ייתכן שתוחל אחריות קולקטיבית גם על שותפים פסיביים לעבֵרה, ובלבד שהיו יכולים למנוע את ביצוע העבֵרה, או למצער למחות כנגדה ולהתריע עליה.
 
גישה זו נקוטה גם במקום אחר בתלמוד:
 
כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו, ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו. אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא, כי הא דאמר רבי חנינא [=ואנשי בית ראש הגולה נתפסו בעוון העולם כולו, כמו שאמר רבי חנינא]: מאי דכתיב: "ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו" (ישעיהו ג, יד), אם שרים חטאו, זקנים מה חטאו? אלא אימא [=אמור]: על זקנים שלא מיחו בשרים (שבת נד ע"ב).
 
יש לתת את הדעת שגם לפי האמור לעיל, לפי פשוטם של מקראות, "פקידת עוון אבות על בנים" היא רק בידי שמים, ואילו "בידי אדם", בבית דין רגיל (או בלשון חכמים: "בית דין של מטה"), חל הכלל: "איש בחטאו יומתו".
 
רבנו יונה גירונדי (ספרד, המאה הט"ו) מעיר בחידושיו למסכת סנהדרין (שם) כי בבית דין רגיל אין רשות לענוש בן על חטאי אביו, ובית דין רגיל אינו יכול לקבוע אם הבן "אוחז מעשה אבותיו" (וממילא אם ניתן להענישו בחטאו של אביו) אם לאו, אלא: "איש - בחטאו יומת", ובו בלבד. יתר על כן: הוא קובע גם שעיקר דברי הכתוב "לא יומתו אבות על בנים" (דברים כד, טז) לא נועד לפטור את האב מן העונש המושת על בנו, "דהא פשיטא הוא [=שהרי פשוט הוא!], אלא שהוא אזהרה שלא יעלה על לב המושל לשפוך חמתו על הבנים בעוון האב[2]".
החריגים לכלל למרות האמור לעיל, כבר במקרא עצמו יש רמזים לגישות שונות שנהגו בסוגיה זו, אם להלכה אם למעשה. כך, לדוגמה, ממעשה שכם בפרשתנו נראה כי שמעון ולוי הרגו את אנשי שכם בגלל חטאם של יחידים ש"טימאו [=אנסו?] את דינה אחותם". פרשני המקרא דנו רבות בסוגיה זו, והעלו הצעות שונות לפתרונה.
 
הרמב"ן, רבי משה בן נחמן (ספרד, המאה הט"ו), מקשה: "רבים ישאלו: ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי"? לדעתו (שאין לה בסיס בפשוטו של מקרא), העונש הושת על כלל תושבי שכם בגלל מעשיהם הרעים ולא בגלל חטאם של מנהיגיהם.
 
גם הרמב"ם, בחיבורו "משנה תורה", מתייחס למעשה זה, והוא מנמק את העונש הנורא שהושת על כל תושבי העיר בכך שלא השליטו את שלטון החוק בעירם:
 
שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינים בכל פלך ופלך [=מחוז] לדון... ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו, ולא דנוהו[3]! (הלכות מלכים ט, יד)
עיר הנידחת
 
תמיהה נוספת עולה לנוכח הדין המקראי בעניין "עיר הנידחת", שרוב תושביה - אך לא כולם(!) - עבדו עבודה זרה. במקרה זה, קובעת התורה: "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב, החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב. ואת כל שללה תקבוץ [=תאסוף] אל תוך רחובה, ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל" (דברים יג, טז-יז).
 
הרמ"ה, רבי מאיר הלוי אבולעפיה, (פרובנס, צרפת, המאה הי"ג), תמה[4]:
 
תמיהא לי [=תמוה בעיניי] דקאמר [=שאמר, הרמב"ם, הלכות עבודה זרה ז, ו]: "מכין את כל הטף ואת כל הנשים לפי חרב". הני נשים [=נשים אלה]... אמאי [=מדוע]נהרגין? טוביה חטא, וזיגוד מינגד?!
 
והא דקאמר: "מכין את כל הטף", וחלילה לאל מרשע (איוב ל, ד), וכי היכן מצינו קטן חייב[5], שזה חייב?
 
תמיהה זו זכתה לכמה וכמה תירוצים, אלא שאף אחד מהם אין בו מענה של ממש.
"וכי מה חטאה המשפחה"?
 
מקרא נוסף, הסותר לכאורה את התפיסה "איש בחטאו יומת", נמצא בפרשת חטא המולך [=הקרבת הילדים לאש כפולחן אלילי], שנאמר בה על השותפים בחטא זה:"ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, והכרַתי אותו ואת כל הזונים אחריו" (ויקרא כ, ה).
 
מדרש ההלכה התנאי, הספרא, "תורת כהנים", מבקש להסביר את תופעת הענישה הקולקטיבית:
 
אמר רבי שמעון: וכי מה חטאה המשפחה? אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכסן [=גובה מכס שלא כדין] שאין כולה מוכסים; שיש בה ליסטים [=שודד] שאין כולה ליסטים, מפני שמחפים עליו.
 
לפי תפיסה זו, ה"חיפוי" על העבריין הוא כשותפות בפשע, ומכאן הצדקת הענישה אף על בני המשפחה. למותר לומר שגישה זו תעמוד בעינה רק אם נקבל, לא בקלות, את ההנחה העומדת ביסודה (שכל בני המשפחה אכן ידעו על מעשה העבֵרה, וחיפו עליו) כ"חזקה משפטית" שאין לערער אותה ואין להרהר אחריה. ומכל מקום, יש להדגיש שגם במקרה זה ענישת המשפחה מסורה רק ל"שמים" ("ונתתיאני את פני באיש ההוא ובמשפחתו"), לא לבית דין של מטה.
יישום העיקרון בפסיקה הישראלית
 
יישום מעניין של העיקרון הנזכר, "איש בחטאו יומת", נעשה בפסיקה הישראלית באחד מפסקי דינו של בית המשפט העליון [בג"צ 2722/92 מוחמד אלעמרין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, פ"ד מו(3)693]. מוחמד אלעמרין התגורר עם בני משפחתו בעזה בבית בן שתי קומות. אחד מבני המשפחה, פואד אלעמרין, נעצר על ידי כוחות הביטחון כחשוד בביצוע רצח בדם קר של הלנה ראפ, תלמידה ישראלית בת 15, שעמדה בתור לאוטובוס באחד מרחובותיה של העיר מבת ים. מוחמד אלעמרין עתר בפני בית הדין העליון נגד החלטת מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה להורות על החרמת הקרקע שנבנה עליה בית המשפחה ועל הריסתו בתוקף הסמכות המוקנית לו על פי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945.
 
העותר טען כי המפקד היה רשאי רק להורות על הריסת חדרו של החשוד ברצח, לא על הריסת כל המבנה שמתגוררים בו בני משפחתו, שלא היה להם כל חלק בעבֵרה המיוחסת לו[6]. שופטי הרוב חזרו על פסיקה קודמת של בית המשפט הגבוה לצדק, ולפיה יש למפקד סמכות להורות על הריסת המבנה כולו, ולא רק על יחידת המגורים של מבצע העבֵרה, ולכן לא התערבו בהחלטת המפקד הצבאי להרוס את המבנה כולו.
 
לעומתם, חזר השופט מישאל חשין על עמדתו, עמדת מיעוט, בפרשה קודמת, ולפיה יש להרוס - אם הדבר אפשרי מבחינה טכנית - רק את היחידה שהתגוררר בה הרוצח. לאחר שתיאר את מעשהו של הרוצח, כתב השופט חשין:
 
בקראנו דברים אלה [=את פרטי כתב האישום], הולם הלב בהולם פעם, ופלצות תאחז בנו. לא הייתה לו למי שהודה ברצח עבודה לפרנסה, ועל כן החליט לרצוח ילדה יהודייה. הזדמנו לו שתי ילדות, ומטעם זה או אחר החליט כי ימית את הגדולה שבהן.
 
התחת אלוהים הוא שהחליט כפי שהחליט?
 
הילדה, הלנה ראפ, זכרה לברכה, עלתה השמיימה בראשית ימיה אך באשר ילדה יהודייה היא, יהודייה בארץ היהודים. למותה של הלנה הקטנה, אין, ולא תהיה, כפרה:
 
וארור האומר: נקום.
 
נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן,
 
עוד לא ברא השטן,
 
ויקוב הדם את התהום,
 
ויקוב הדם עד תהומות מחשכים,
 
ואכל בחושך וחתר שם,
 
כל מוסדות הארץ הנמקים.
 
כך ביכה משורר הלאום והיחיד בשנת 1903 - לאחר פרעות קישינייב – את הירצחו של ילד יהודי קטן בגולה. והנה יצאו תשעים שנה, ואנו מבכים ילדה קטנה בארץ היהודים, והילדה היא הלנה ראפ.
 
עם זאת, מוסיף השופט חשין וקובע כי לדעתו לא ניתן להרוס את ביתו של פלוני רק משום שהוא מתגורר בשכנות לאלמוני. הגם שהוא מסכים עם דברי עמדת הרוב (כפי שהובעה על ידי השופט בך), ולפיה על פי האמור בתקנות ההגנה, אין מקום לצמצם את סמכות המפקד להרוס את המבנה כולו, סבור השופט חשין כי יש לפרשן פרשנות מצומצמת ביותר:
 
אני מסכים עם חברי כי "על פי רוח הדברים הנאמרים בה", בתקנה, אין מקום לצמצם את פירושה, והוא אם כוונת דבריו ל"רוח הדברים" בעת היוולד התקנה, בשנת 1945, וברוח שבית משפט המורכב משופטים אנגליים "מנדטוריים" היה נופח בתקנה.
 
ואולם אותה "רוח דברים" של התקנה נעלמה, והייתה כלא הייתה - וברוח גדולה הימנה - בשנת תש"ח עם קום המדינה. דברי חוק שהורתם ולידתם בתקופת המנדט - בהם תקנות ההגנה - פירוש אחד היה להם בתקופת המנדט, ופירוש אחר נודע להם לאחר קום המדינה, והרי ערכיה של מדינת ישראל - מדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית - שונים הם תכלית שינוי מערכי היסוד שבעל המנדט השליט בארץ.
 
עקרונות היסוד שלנו – ובימינו - הם עקרונות היסוד של מדינת חוק דמוקרטית השוחרת חופש וצדק, ועקרונות אלה הם שיתנו רוח חיים בפירוש דברי חוק אלה ואחרים.
 
כך היה מאז קום המדינה, ובוודאי כך לאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המשתית עצמו על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
 
מכאן, ממשיך השופט חשין ואומר:
 
דבר חוק לעצמו נדמה לעצמות היבשות של יחזקאל הנביא: "ותקרבו עצמות עצם אל עצמו. וראיתי והנה עליהם גידים, ובשר עלה, ויקרם עליהם עור מלמעלה, ורוח אין בהם" (יחזקאל לז, ז-ח). ורק עם בוא הרוח - רוח האלהים, רוח האדם - נדע מה דרך נלך בה ומה פירוש ניתן לחוק: "ונתתי רוחי בכם וחייתם..." (יחזקאל לו, יד). וזו רוח האדם, רוח היהודי, אשר על כנפיה נישאנו כל הדורות, ואותה ינקנו עם חלב אמנו: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו".
 
כך לימדנו ספר דברים (כד, טז), וכך למדנו במלכים ב', והיא תורת משה: בעת מלוך יהואש מלך יהודה, קמו עליו עבדיו, יוזבד בן שימעת ויהוזבד בן שומר, והרגוהו (מלכים ב' יב, כא-כב). אחריו מלך ביהודה אמציהו. וכך מספר לנו הכתוב: "ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו ויך את עבדיו המכים את המלך אביו. ואת בני המכים לא המית. ככתוב בספר תורת משה, אשר ציווה ה' לאמר: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי אם איש בחטאו ימות (קרי: יומת; מלכים ב' יד, ה-ו)".
 
זו הרוח וכך נעשה: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה. כי אם איש בעוונו ימות, כל האדם האוכל בוסר תקהינה שיניו" (ירמיהו לא, כח-כט).
 
לא עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, ולא עוד בנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה; ואיש בעוונו יומת.
 
על סמך תפיסה זו, החליט השופט חשין (כאמור, בדעת מיעוט) כי ההחלטה להרוס את הבית תחול רק על החלק שהתגורר בו הרוצח בפועל, לא על המבנה כולו.
 
על עמדתו זו, חזר השופט חשין גם בעניין נוסף [בג"צ 2006/97 ג'נימת ואח' נ' אלוף פיקוד המרכז עוזי דיין, לא פורסם]. במקרה זה נידונה שאלת הריסת בית המחבל שפוצץ מטען חבלה בקפה "אפרופו" בתל-אביב וגרם את מותן של שלוש נשים ואת פציעתם של עשרות אנשים. השופט חשין שב על עמדתו (ואף הפעם היה בעמדת מיעוט), ולפיה אין להרוס את חלקי המבנה שמשפחת המחבל מתגוררת בהם. במקרה זה אף צירף השופט חשין מקור נוסף מספר יחזקאל המבטא את הרעיון הנזכר: "הנפש החוטאת היא תמות. בן לא יישא בעוון האב, ואב לא ישא בעוון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת הרשע עליו תהיה" (יחזקאל יח, כ). בסיכומם של דברים, הוא אומר:
 
מאז קום המדינה - בוודאי כך מאז חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - נקרא אל תוך הוראות תקנה 119 לתקנות ההגנה, נקרא בה ונשקע בה, ערכים שהם ערכינו, ערכים של מדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית. ערכים אלה יוליכונו היישר אל ימים קדומים של עמנו, וימינו אלה כאותם ימים: לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. כל האדם האוכל בוסר - שיניו תקהינה.
סוף דבר
 
עיוננו במקורות המשפט העברי העלה כי לשתי הגישות שקיבלו ביטוי בפסיקה הישראלית יש שורשים עמוקים במורשת ישראל. מצד אחד, קיימת גישה הגורסת, כדעת הרוב בבית המשפט, שיש מקרים ומצבים שניתן לענוש, אפילו ב"בית דין של מטה", לא רק את החוטא אלא גם את השותפים לו - במעשה או בעידוד, בצורה פעילה או סבילה. קל וחומר כשמדובר במצב של "מלחמה" או "מעין מלחמה". מנגד, יש המדגישים את העיקרון הגדול "לא יומתו אבות על בנים ובנים על אבותם", "איש בחטאו יומת". תופעה זו של ריבוי דעות וגיוונן, אופיינית היא לעולמו של המשפט העברי, ועליה נאמר: "אלו ואלו - דברי אלקים חיים".
 
לעיון נוסף: מ' בטיסט, "ענישה קיבוצית", תחומין יב (תשנ"א), עמ' 239-229; י' בלידשטיין, "מעשה שכם - ענישה קולקטיבית וההגות ההלכתית בת זמננו", עט הדעת א (תשנ"ז), עמ' 55-48; מ' גרינברג, תורה נדרשת, תל-אביב תשמ"א, עמ' 37-29; מ' הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן, ירושלים תשנ"ז, עמ' 144-122; מ' פירון, "עקרון האחריות ההדדית לפי השקפת חז"ל", מחניים ס (תשכ"ב), עמ' 29-26; ז' פלק, "האחריות ההדדית במקרא ובאגדה", תרביץ ל (תשכ"א), עמ' 20-16; ח"ז ריינס, "אחריות קולקטיבית באגדה", סיני מב (תשי"ח), עמ' פז-צד.


 



*אביעד הכהן מלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת "בר אילן"; מנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט".

[1] כפי שציין חיים ה' כהן, המשפט (מהדורה שנייה, ירושלים תשנ"ז, עמ' 213), מובלעת כאן חזקה שבדין, ולפיה הרשות השופטת, וכן גם הרשות המחוקקת, אינה עושה שימוש בסמכויותיה אלא לשם עשיית משפט העולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק.

[2] כיוצא בו כתב הרב ש"ר הירש (גרמניה, המאה הי"ט), בפירושו על התורה: "הכתוב שלנו לא בא למנוע את הזוועה המשפטית, שבית דין יענישו בנים בעוון אבות... שהרי אין להעלות על הדעת שרשות משפטית כל שהיא תנהג כן. אלא הכתוב בא ללמדנו שגם מבחינה מדינית וחברתית אין להעניש אדם על חטא קרובו".

[3] הסבר אחר נתן ר' פינחס הלוי הורביץ, בעל הפירוש "פנים יפות" על התורה, ולפיו מעשה ההרג של בני יעקב לא היה מעשה ענישה כלל, אלא פעולה מונעת שנועדה לאפשר לבני יעקב למלט את דינה אחותם מן העיר, ואלמלא עשו מה שעשו - חייהם היו נתונים בסכנה.

[4] איגרות הרמ"ה, ירושלים תשכ"ח, עמ' קפו. וראו בהרחבה: מ' גרינברג, "הנחות היסוד של החוק הפלילי במקרא", תורה נדרשת, תל-אביב תשמ"א , עמ' 37-29; מ' הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן, ירושלים תשנ"ז, עמ' 144-122.

[5] לפי המשפט העברי, בדומה למשפט בן ימינו, אחריות פלילית אינה חלה על קטינים, והם אינם בני עונשין.

[6] בטיעונו הסתמך העותר על פסק דין המיעוט של השופט חשין בבג"צ 4772/91 ובג"צ 5359/91 חיזראן ומוחסיין נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש [לא פורסם].

עוד בנושא