תגובה לתגובה... גייגר מגיב לאדר

תגובה למכתבו של אדר כהן (שבת, ויקרא, 11.3.2011, עמ' 9 / יצחק גייגר
 
למאמר בגיליון "שבת" פרשת ויקהל היו מספר מטרות אליהן אתייחס בסוף דבריי. אחת מהן נודעת להוראת האזרחות ולכן התייחסתי למכתב האחרון למורים של המפמ"ר לאזרחות במשרד החינוך. אם כל מטרתו, כדבריו בתגובתו למאמרי, הייתה להתייחס לצורך "להעביר את המסר המבחין בין אי הסכמה ומחלוקת עם 'האחר' ועם עמדותיו ודרך חייו – שהן לגיטימיות, לבין שנאה, הכללה שלילית ודה-לגיטימציה אנושית של האחר – שאינן לגיטימיות", אז מדוע ההתייחסות למכתב הרבנים אם לא כדי לקשר בינו לבין תפיסות לא לגיטימיות? המסר שאני, וכך גם מורים אחרים הבינו, הוא מסר אחר מזה שהמפמ"ר התכוון אליו, אך כך הדברים התפרשו אצלי. במאמר מוסגר אוסיף, שלדעתי אין הקטעים מדברי המפמ"ר שהושמטו על ידי במאמר הקודם משנים את המסר של המפמ"ר כפי שאני הבנתי אותו.
 
אין לי ספק שהמפמ"ר לאזרחות איננו אוחז בעמדות "ליברליות אינדיבידואליסטיות פוסט-מודרניסטיות ורב-תרבותיות" וצר לי שניסוח הדברים שלי במאמר הקודם אפשר פרשנות מוטעית כזאת (וכמובן גם אם היה מחזיק בעמדות אלה, הרי שהן עמדות לגיטימיות כשלעצמן). מה שכן, המפמ"ר לאזרחות לא הפנים מסר שניסיתי – כנראה ללא הצלחה יתירה – להעביר, והוא, ששלילת האחר וסלידה ממנו שאינה לגיטימית היא כזאת שאיננה נובעת מסיבה מוצדקת. אך מה קורה כשהאחר נתפס כמי שרוצה – ואני מדגיש כאן את הרצון המכוון – לפגוע בך? האם גם אז אסור יהיה לסלוד ממנו? לכן הדגשתי חלק ניכר ממאמרי להראות כיצד ניתן להבין את מכתב הרבנים – שאינני מסכים עימו מהטעמים שהובאו על ידי הרבנים שהתנגדו לו – כנובע מידיעה שחלק מרכישת דירות על ידי ערבים נועדה במודע לפגוע בציבור היהודי ובמדינת הלאום שלו.
 
אך גם אם אין כאן כוונה לפגוע בזדון, ואכן בחלק מהמקרים אין כוונה כזאת, עדיין נותרת בעינה השאלה: האם מותר לאדם לשאוף לחיות במקום המספק לו שירותים דתיים ותרבותיים לו הוא זקוק ולחיות במקום בו הצביון של רשות הרבים היא בהתאם למה שהוא מעוניין? האם מותר לאדם לחיות בקיבוץ, ביישוב צמחוני, בשכונה חרדית או שהדמוקרטיה מחייבת אותו לחיות דווקא עם השונים ממנו? דעתי היא שאין עקרון השוויון מונע מאדם לחיות עם אנשים הדומים לו. אם טענתי זאת מתקבלת, אזי הנתון "המדאיג" של מדד הדמוקרטיה הישראלית משנת 2010 (של המכון הישראלי לדמוקרטיה) איננו בהכרח כה מדאיג וניתן לפרשנות אחרת. יכול בהחלט להיות אדם שרוח הדמוקרטיה מפעמת בו, אך בחיי היום-יום הוא מעדיף לחיות בקרב הדומים לו מבחינה תרבותית, דתית, לשונית ומנטלית. את השונים ממנו הוא יפגוש בעבודה, במילואים, ברחוב ובמקומות אחרים. הבעיה הדמוקרטית במדינת ישראל היא שהאפשרות לחיות בחיי היום-יום עם הדומים לי מוענקת רק למיעוטים (אך לא לציונות הדתית, לפי הבג"ץ) ולא לרוב היהודי. ושלא ישתמע לא נכון: אני סבור שישנה בעיה של שלילת האחר וסלידה ממנו, אך לא כל הנתונים רלוונטיים לזיהוי היקף הבעיה ומהותה.
 
הוראת האזרחות מעצם מהותה מחייבת מתח בין הרצון לבסס את הזיקה למדינה ולמוסדותיה לבין הרצון לבקר את התנהלות מוסדות המדינה ותפיסות ערכיות הרווחות בה. לכן לא מקובלת עליי עמדת המפמ"ר לאזרחות שעלינו "לחנך את תלמידינו כי למנהיגות הפוליטית... צריך להיות משקל מוסרי וערכי בשיח הציבורי". אם אייחס משקל ערכי ומוסרי לדבר מדבריהם יהיה זה ללא קשר לתפקידם. משקל מוסרי וערכי אינם נובעים מהתפקיד, ובודאי אם הוא פוליטי. איזה משקל מוסרי וערכי יש להעניק, למשל, לדברי נשיא שהעדיף עוד תפקיד ציבורי במקום לבלות עם אשתו את שנותיה האחרונות אחרי שנים בהן היא ויתרה ואפשרה לו לקפוץ מתפקיד לתפקיד, לנשיא שכשמפסיד בבחירות לראשות מפלגתו ממהר לעבור למפלגה אחרת, ולנשיא שבתפקידו, האמור לשקף את הקונצנזוס, מקפיד להביע את עמדותיו הפוליטיות ולהתנהג כאילו הוא שר החוץ ולא הנשיא?
 
המפמ"ר לאזרחות קובע בתגובתו למאמרי שה"שיח על מכתב הרבנים בשיעור האזרחות צריך להיות שיח ציבורי, אזרחי וחינוכי-ערכי". זאת דווקא סיבה לשלב בשיעור האזרחות את הדיון ההלכתי-השקפתי, בוודאי בשיעור אזרחות בבית הספר הדתי. החינוך הדתי מבוסס על שורשים יהודיים עמוקים מחייבים ועל התרבות המערבית כמקור השראה. לכן מעצם ההגדרה של החינוך הדתי אין מקצוע לימוד בחינוך הדתי היכול לנתק עצמו משורשי חיינו היהודיים, גם לא מקצוע האזרחות. איננו רוצים ליצור תלמיד ממודר, החושב שישנם תחומים בהם אין לתורה – לאו דווקא להלכה – מה לומר. ובוודאי איננו רוצים ליצור מידור זה בשיעור אזרחות, אם ברצוננו להעשיר אותו בהגות מדינית יהודית בנוסף להגות מדינית מערבית – דבר מומלץ גם בחינוך הממלכתי – ואם ברצוננו להכשיר את התלמיד לעתיד, גם אם הוא רחוק, בו תיכון מדינה דמוקרטית הספוגה בערכים יהודיים.
 
והערה אחרונה. הדיון במכתב המפמ"ר נועד לשרת שתי מטרות. האחת, דיון בהיבטים שונים של הוראת האזרחות, בהמשך לדיון בהיבטים נוספים אשר התעוררו בעקבות נייר העמדה שחיברתי עבור המכון לאסטרטגיה ציונית, ניר עמדה שהציף גם את שאלת מטרת המקצוע וגבולותיו, ואת אופן הטיפול בהוראת האזרחות בסוגיית השסעים בחברה הישראלית. מטרה שנייה היא תרומה מזווית שונה לדיון הציבורי הכללי ובתוך הציבור הדתי בסוגיות הקשורות למסגרת הקרויה "מדינה", סוגיה שלעתים מזניחים את ההיבטים העמוקים שלה לטובת היבטים חיצוניים ועתירי מדרוג (=רייטינג), בהמשך למאמרים וביקורות ספרים פרי מקלדתי המתפרסמים מפעם לפעם. השילוב בין שתי המטרות הוא שהביא לדיוני על מכתב המפמ"ר לאזרחות ולא הרצון לנהל דרכו ויכוח אחר.

עוד בנושא