מכתב הרבנים – היבטים הגותיים וחינוכיים

לכבוד יום זכויות האדם הבינלאומי שחל ב-13.12.2010 פרסם המפמ"ר על הוראת האזרחות מכתב ובו נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים:
 
"עניין מטלטל אחר, הוא פרסום גילוי הדעת של הרבנים בנושא איסור מכירה או השכרה של נכסים למי שאינם יהודים. זהו אירוע שאי אפשר שלא להתייחס אליו... התרחשות קשה זו מצטרפת לנתונים על עמדות סטריאוטיפיות, גזעניות ושליליות כלפי "האחר" שהתפרסמו בחודשים האחרונים בכמה מחקרים וסקרים שפורסמו בציבור... אנו כמורים לאזרחות מתמודדים עם תופעות אלו כל השנה, ומנסים בכל כוחנו – החינוכי, המוסרי, הערכי – להעביר את המסר המבחין בין אי הסכמה ומחלוקת עם "האחר", ועם עמדותיו ודרך חייו – שהם לגיטימיים, לבין שנאה, הכללה שלילית, ודה-לגיטימציה אנושית של האחר – שאינם לגיטימיים...
 
לקראת יום זכויות האדם, ולאור האירועים הקשים במדינה, אני מבקש לחזור ולחזק את כולנו במאמץ החינוכי החשוב הזה. בעניין זה, אני רואה גם אותנו כ"עובדי השירות הציבורי", אשר ממלאים מחויבות אזרחית של "שירות חיוני" לחברה: גידולו של דור שיהיה משוחרר מעמדות גזעניות, ויהיה מסוגל לנהל מתחים ואי-הסכמות בחברה באופן המכבד את ערכי היהדות וערכי הדמוקרטיה עליהם מושתתת מדינתנו.
 
המלחמה ב"בעירה החברתית" הרובצת לפתחנו היא משימה של חינוך אזרחי שאינה נחלתם של המורים לאזרחות בלבד, אלא של כלל ציבור המחנכים והמורים. אולם, אני מרגיש כי יש משנה חשיבות לכך שקולנו – כמי שעוסקים בכך גם בתחום הדעת שאנו מלמדים – ישמע בחדרי המורים ובחדרי הכיתות שלנו באמירות ערכיות ברורות."
מכתב זה גרר מכתבי תגובה של מורים אשר ביקרו את המסר הנובע ממנו ואולי גם את עצם הבעת העמדה החריגה בנושאים השנויים במחלוקת.
אנו מבקשים להסביר כעת מדוע, למרות כוונתו הטובה, שגה הפעם המפמ"ר על הוראת האזרחות, הן במסר הראוי לכלל החינוך הממלכתי בכלל והן עבור החינוך הדתי בפרט. לשם כך נציג את ההיבטים הדמוקרטיים של הסוגיה ולאחר מכן את ההיבטים היהודיים שלה.
 
ההיבט הדמוקרטי
רבים האשימו את האידיאולוגיות המעמידות את הקולקטיב מעל לפרט בפרוץ מלחמת העולם השנייה ובמוראותיה. לכן, לאחר המלחמה, נטו הדמוקרטיות לקיצוניות השנייה והעמידו את הפרט מעל לקולקטיב. שינויים בהרכבי האוכלוסייה במדינות המפותחות בעקבות גלי ההגירה הביאו לתיקון מסוים בתיאוריה הדמוקרטית הליברלית אשר שלטה במדינות המפותחות. גם רגשות אשמה בעקבות הקולוניאליזם היו סיבה לתיקון בתיאוריה הדמוקרטיה. לפי תיקון זה, זכאיות קבוצות אנשים לשמור על ייחודן התרבותי, הלשוני, הדתי והלאומי ואין הן צריכות להתבולל בתוך חברת הרוב הקולטת אותם. במילים אחרות, הגישה הרב-תרבותית ירשה את גישת "כור ההיתוך" אשר נהגה בעבר אף במדינת ישראל מהקמתה ועד לעליית הליכוד לשלטון ב-1977.
 
אלא שבשני העשורים האחרונים הולך ומתברר שמה שהחל כניסיון של רצון טוב ותיקון תפיסות כוחניות מוביל בעצמו לעליית כוחות אלימים ולדיכוי חלק מהאוכלוסייה במדינות המפותחות. חלק זה הוא קבוצת הרוב. התקינות הפוליטית מקשה על שיח ציבורי חופשי. זוג אנשי אקדמיה ישראליים מפרסם מאמר המצדיק את חובת המדינה להגן על הזכות לתרבות לכל המיעוטים אך שולל הגנה זאת מהרוב. אידיאל מדינת כלל אזרחיה, בו קבוצת הרוב מאבדת את מעמדה, מוצג כחלופה למדינת הלאום וכמזור לכל הבעיות שגרמה, לכאורה, מדינת הלאום. מדינת הלאום עצמה מוצגת כשוללת, מעצם מהותה הלא שוויונית, את הדמוקרטיה.
 
קנצלרית גרמניה, מרקל, הכריזה באוקטובר האחרון על כשלון הרב-תרבותיות בגרמניה וראש ממשלת בריטניה, קמרון, הצטרף אליה כעבור כארבעה חדשים. ובמה היא נכשלה? כי חלק לא מבוטל של המהגרים לא היו מוכן להפנים את ערכים הדמוקרטיים הבסיסיים של חירות ושוויון. לא רק זאת, הם החלו לאהוד תנועות החותרות למיגור התרבות המערבית הדמוקרטית ולתמוך בארגוני טרור. הרב-תרבותיות הפכה אפוא למדיניות אשר ערערה על ההסכמות הערכיות הבסיסיות של אזרחי הדמוקרטיות המפותחות, במיוחד באירופה, והפכה לכלי לדיכוי מיעוטים מסוימים – כמו היהודים – ולדיכוי הרוב. שלא להזכיר את ניצול הרב-תרבותיות למעורבות גורמים בינלאומיים וטרוריסטים בחתירה תחת יסודות הדמוקרטיות המערביות.
בהקשר הישראלי, האקדמיה, מערכת בתי המשפט (ובראשם הבג"ץ) ומרבית אמצעי התקשורת ההמוניים, הצליחו לקדם בישראל את אותו הלך מחשבה אשר התפתח לאחר מלחה"ע השנייה ואשר תארנו לעיל. ההתקפות על מדינת הלאום היהודית היו ללגיטימיות בשיח הציבורי ולשליטות במדעי החברה ובחלק ממדעי הרוח. בג"ץ הכיר בזכות הקמתם של יישובים ייחודיים לכל המיעוטים (כמעט – לא ברור שעבורו הציונים דתיים הם מיעוט) אך לא לרוב. זכותו של הפרט לחיות בחברת הדומים לו קיימת רק לצמחונים, לחרדים ולבדווים, אך לא ליהודים, כי הם, לא עלינו, שייכים לקבוצת הרוב.
במילים אחרות: הולך ומתברר בישראל ובעולם כי רעיונות חדשים המוצגים כדמוקרטיים לעילא – הרב-תרבותיות ומדינת כלל אזרחיה – הם בעצמם לא דמוקרטיים, שכן הם שוללים עקרון דמוקרטי בסיסי: את הכרעת הרוב. ברעיונות אלה אין לרוב אפשרות לנצל את כוחו כדי לפתח את המאפיינים הייחודיים שלו וכדי לאפשר לחבריו לחיות חיי קהילה עם חבריהם לקבוצה. כמובן, צריך למנוע מהכרעת הרוב להפוך לעריצות הרוב, אך באותה מידה מתגלה בשנים האחרונות שצריך למנוע תופעה שלא נצפתה מראש: את עריצות המיעוט.
וטרם התייחסנו למורכבות נוספת של הסוגיה הזאת: ההיבט הלאומי. לפי עדויות שונות, חלק מהמבקשים לרכוש דירות באזורים יהודיים עושים זאת לא על מנת לשפר את איכות חייהם אלא כדי לשנות את אופיים של אזורים אלה ולהגדיל את המרחב היישובי הערבי על חשבון המרחב היהודי. לפי עדויות אלה הערבים המבקשים לרכוש את הבתים מצוידים בסכומי כסף גדולים שמקורם איננו ידוע וכנראה המדובר בקרנות שנועדו בדיוק לשם קידום הרחבת המרחב הערבי על חשבון המרחב היהודי.
לא רק זאת: אין שום הוכחה שערכי הדמוקרטיה נטועים היטב בקרב ערביי מדינת ישראל. אין שם מדינה ערבית שהיא מדינה דמוקרטית והקשר של ערביי מדינת ישראל עם אחיהם במדינות ערב מוביל להשפעת אחיהם עליהם ולא להיפך (רבים מהם צופים, למשל, הערוץ אל-ג'זירה, שאם נאמר בעדינו, איננו ערוץ המעודד דמוקרטיה ושלום). אך לא צריך ללכת רחוק: ההתנכלויות לערבים הנוצרים על ידי אחיהם הערבים המוסלמים גוררת הגירה שלהם לעבר יישובים בהם היהודים הם הרוב ואף אל מעבר לים. התקינות הפוליטית מקשה לדבר על תופעה זאת אך אין זה מעלים אותה. וטרם התייחסנו להשפעות מסורתיות לא דמוקרטיות ולעליית האסלאם הקיצוני – לא המתון – בקרבם (סלאח ראאד – זוכרים אותו?) וגם לא לשלילת רבים מהם את זכות היהודים למדינת לאום משלהם בארץ ישראל, מה שעבור רבים מבין היהודים כמוה כשלילת זכותם לחייהם.
לכן כשפונים למורים ולמחנכים במדינת ישראל כדי שהם ישוחחו עם תלמידיהם רק על היחס ל"אחר" ועל השלילה שבגזענות – דבר שהוא נכון כשלעצמו – מבלי להתייחס למורכבות של הנושא הכולל את רצונם של יהודים להמשיך לחיות בשכונות ובישובים משלהם ואת השתלבות הסכסוך היהודי-ערבי (השסע הלאומי) בסוגיה, יש בכך הבעת עמדה לא מאוזנת. מה עוד שמכתב ברוח זאת לא פורסם כשחילוניים בשכונת קריית יובל בירושלים נאבקו למניעת מכירת דירות והשכרתן לחרדים מחשש – מוצדק – ששכונתם תהפך במהרה לשכונה חרדית בה הם לא יוכלו להמשיך לחיות את חייהם כרצונם. מכתב דומה לא פורסם גם כשיהודים אשר עברו להתגורר בפקיעין נאלצו לעזוב אותה בגלל שריפת בתיהם והחשש לחייהם וגם לא כשערביי יפו הביעו התנגדות למגורי יהודים דתיים בקרבם.
 
נחדד את המסר: זכויות הפרט הן מאוד חשובות ואיסור האפליה מאוד חשוב. אך אי אפשר להתייחס אליהן במנותק מההקשר של כלל ההגות הדמוקרטית (ולא רק ההגות הליברלית-אינדיבידואליסטית, הפוסט-מודרניסטית והרב-תרבותית), של ההתמודדות הדמוקרטית בעולם ובישראל עם הבעיות שמעוררות תפיסות רב-תרבותיות ושל המציאות במדינת ישראל. זכויות האדם הן ערך חשוב מאוד אך אינן ערך יחיד וגם לא ערך-על. התייחסות לסוגיות אזרחות מבלי להתייחס כראוי להקשרים היסטוריים ושל המציאות בשטח הייתה רעה חולה בהוראת האזרחות עד כה, ולשמחתנו, משרד החינוך ביו"ר המזכירות הפדגוגית והמפמ"רים לאזרחות בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי התחיל בשינוי כיוון. מתוך הכירות דמויות אלו והערכה אליהם אנו מקווים ומאמינים שהמכתב הנזכר לעיל איננו מבשר נסיגה משינוי הכיוון בהוראת האזרחות.
 
ההיבט הדתי
כאמור לעיל, מכתב המפמ"ר פונה לכלל המורים לאזרחות, כולל לאלה במערכת החינוך הדתית. המשמעות היא שביקשו מהמורים הדתיים להביע עמדה נוגדת לעמדת חלק מההנהגה הדתית שלהם. על סמך מה? על סמך דבריהם של נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ושר החינוך המצוטטים במכתבו. ובכן, הם אנשים חשובים מאוד שצריך לכבד אותם, אך מקור סמכות דתית – ואפילו מוסרית – הם לא.
 
אז מה היה צריך היה מורה לאזרחות בחינוך הדתי לעשות, הרי משרד החינוך לא סיפק לו כלים משמעותיים להתמודדות (זולת מה שהפיק ארגון "יסודות" לקידום הדמוקרטיה בחינוך הדתי) על אף שהכשרת המורים לאזרחות אינה כוללת הענקת כלים משמעותיים להתמודדות עם סוגיות של אזרחות מההיבט היהודי-דתי שלה? כנראה שהוא היה צריך לחכות ולא לומר דבר.
כעת, המצב שונה וניתן להתייחס לסוגיה גם בחינוך הדתי. למה? כי בחודשיים שחלפו מאז הוצגו, כנראה, העמדות השונות במלואן ולכן רק כעת ניתן לדון בסוגיה כראוי.
לתועלת הרבים, נציג אותן כעת בקיצור נמרץ ובלי הפניה למקורות, ואי"ה נציגן בהרחבה תוך הצגת המקורות בחיבור ההולך ונשלם בימים אלה.
עמדת הרבנים אשר תמכו במכתב – ורוב חותמי המכתב היו רבנים חרדיים – היא שקיימת בעיה חריפה של איבוד צביונן היהודי של שכונות ויישובים יהודיים, כשהרקע לכך הוא לאומי. בעיה נוספת עימה הם מבקשים להתמודד היא בעיית נישואי תערובת, כשצעירות יהודיות, שחלקן גרות או עובדות באזורים מעורבים, מתפתות להינשא לערבים ולהמיר את דתן, וחלק גדול מהן סובלות אח"כ מידם הקשה של בעליהם הערבים. הם גם מתריעים על תופעה נוספת והיא בריחה של יהודים בעלי יכולת מאזורים בהם מתרבים הערבים הגרים בה, כשהשכבות החלשות מבחינה כלכלית נאלצות להישאר ולסבול מפגיעות בהן.
לדידם, לא די בפסק הלכה של הרב המקומי, כי הפיתוי למכור גדול בגלל סכומי הכסף הגבוהים המוצעים על ידי ערבים. רק פסק הלכה חד-משמעי האוסר באיסור מדאורייתא ובגיבוי של רבנים רבים, דתיים וחרדיים כאחד, יכול לשכנע את היהודי לעמוד בפיתוי. לכן אין מקום להזכיר בפסק כזה את הדעות החולקות. לפי הנתונים של רבנים אלה, אכן פסק ההלכה כבר השיג את מטרתו ומנע מכירה של דירות לערבים.
כנגד הרבנים החולקים עליהם, הם מציגים מכתב דומה של הרבי מלובביץ' ושל ר' משה פיינשטין מארה"ב מלפני כמה עשרות שנים ומכתב נוסף של מספר רבנים חרדיים ליטאיים, ובראשם הרב אלישיב, מתשס"ה. מכתבים אלה מעניקים להם את היכולת לתלות באילנות גבוהים גם את פסק ההלכה שלהם וגם את הצורך במכתב פומבי שאיננו חושש מהשפעתו על יהודי הגולה.
לאור כל אלה, הרבנים המתנגדים לעמדתם נתפסים כרבנים "מטעם", כ"רבני קרירה", כמי שחוששים להביע בגלוי את העמדה הברורה של התורה בשל החשש למעמדם בקרב החילוניים.
עמדת הרבנים אשר התנגדו היא שהמכתב לקוי מבחינת תוכנו בשל התעלמותו המוחלטת מדעות מתירות ובשל אי-ההבחנה בין סוגים שונים של גויים מבחינת האיסור. לכן במכתב מתוקן אשר הרב דרוקמן ניסה לגבש, האיסור מופנה רק כלפי גויים שהם נגד המדינה. היו גם מי שטענו בשם ההיסטוריה היהודית, כאשר היותנו נרדפים בתור מיעוט בגולה מחייב אותנו להתנהגות אחרת כשאנו הרוב, התנהגות העולה בקנה אחד עם היחס המצופה לגר על פי התורה.
לשיטתם, ניתן להתמודד עם בעיות אלה באמצעות חיזוק היישובים והשכונות שבסכנה, למשל, על ידי חיזוק גרעינים תורניים, עידוד להתיישבות יהודית, קניה או השכרת דירות המועמדות למכירה וכו'. היה גם רב שטען לצורך לשפר את מצבם של הישובים הערביים כדי שלא תהיה להם סיבה לרצות לשפר את איכות חייהם דווקא ביישוב יהודי.
לדידם, פסק הלכה האוסר למכור דירה לגויים יכול להינתן לכל היותר על ידי הרב המקומי המכיר את המציאות בשטח, אך לא במכתב כללי ופומבי. הנזק העלול להיגרם ליהודי הגולה ממכתב כזה הוא רב מאוד וכן הנזק הנגרם למערכת היחסים בין דתיים לחילוניים ובתוך הציונות הדתית. לפיכך, גם אם ישנה תועלת במכתב הרבנים הנזק שלה עולה בהרבה על התועלת.
הרבנים שעומדים מאחורי פרסום מכתב הרבנים נתפסים כמי שפעלו ללא שיקול דעת מספיק, כמי שעושים מעשה על דעת עצמם ואח"כ מצפים לקבל גיבוי אוטומטי משאר רבני הציונות הדתית, וכמי שלא סתם הרב אלישיב אמר עליהם שיש כמה רבנים שצריך לקחת מהם את העט (עמדה שגרמה לחלק מהרבנים החרדיים לבטל את חתימתם על המכתב).
ומזווית נוספת: במידה רבה המחלוקת היא בין רבנים אשר מאמצים גישה לעומתית כלפי רשויות השלטון של המדינה (במיוחד מאז עקירת היישובים היהודיים ברצועת עזה וצפון השומרון), לבין רבנים אשר מאמינים בחיוניות של שיתוף הפעולה עם רשויות אלה למרות הביקורת שיש להם עליהן. במלים אחרות, לפנינו ביטוי נוסף לחילוקי דעות יסודיים ומהותיים בקרב רבני הציונות הדתית.
 
נשוב כעת למכתב של המפמ"ר לאזרחות. ברור כעת שהוא אינו מעניק כלים למורה לאזרחות בחינוך הדתי להתמודד עם הנדרש ממנו. משרד החינוך חייב להכשיר את המורה והמחנך הדתי להתמודד בכבוד עם עמדות של הנמנים עם ההנהגה הדתית, מבלי לצפות ממנו לעמוד לצד עמדות דמוקרטיות – לכאורה, כפי שהראנו לעיל – מול עמדות יהודיות-דתיות. מבחינה זאת מהווה "מכתב הרבנים" הוכחה חד-משמעית לצורך לייחד דיון והכשרה ייחודיים למורים לאזרחות בחמ"ד, מגמה בה כבר החלה המפמ"רית להיסטוריה ולאזרחות בחמ"ד, מגמה שאנו מקוויים שתואץ כעת.
 

עוד בנושא