היחס למיעוטים על פי התורה במדינת ישראל

המאמר מובא מתוך: על יהדות ודמוקרטיה, משרד החינוך האגף לתרבות תורנית, ירושלים תשס"ג. עמודים 84-88 ומתפרסם כאן באדיבות ההוצאה לאור
 
נושא הרצאתי הוא היחס למיעוטים על פי התורה במדינת ישראל שלנו. אני מדגיש את המלים האחרונות, משום שעל בסיס האיסור של חילול השם אני מייחס חשיבות ומשמעות למה שנכתב בענין זה ב"מגילת העצמאות".
 
כולנו מכירים את מעשה הגבעונים המתואר בספר יהושע פרק ט. מסופר שם שהגבעונים נהגו בעורמה, התחפשו והציגו את עצמם כאנשים הבאים מארץ רחוקה, והציעו ליהושע לכרות אתם ברית. ואכן יהושע כרת אתם ברית, עשה עמם שלום ונשיאי העדה נשבעו להם. כאשר נודעה לישראל התרמית שלא מארץ רחוקה הם, אלא קרובים הם ובקרבם הם יושבים, נמנעו ישראל מהכותם עקב השבועה שנשיאי העדה נשבעו להם. הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ו ה"ג לומד מפרשה זו הלכה לדורות: "ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצוות". על כך עתב הרדב"ז: "זה נלמד מענין הגבעונים כי יש בדבר זה חילול השם". הרמב"ם קבע, אפוא, שהתנהגות ישראל כלפי הגבעונים הופכת להיות נורמה הלכתית.
 
הבה נתבונן כיצד חז"ל ורבותינו הראשונים ראו את פרשת הגבעונים. הגמרא במסכת גיטין (מ"ו ע"א) אומרת: "התם מי חלה שבועה עילייהן כלל? כיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו – ולא באו, לא חיילה שבועה עילייהו כלל, והאי דלא קטלינהו, משום קדושת השם". כלומר, לשבועת הנשיאים לא היה כל תוקף מבחינה הלכתית מכיוון שהתבססה על טעות שהטעו אותם הגבעונים, ואף על פי כן לא הרגו אותם בני ישראל משום קידוש השם. הרשב"א, שהנו מגדולי הראשונים, מוסיף וטוען: "והגבעונים עצמן יודעין שלא חלה השבועה, שהרי רימו אותם, אבל מ"מ נמנעו להרגם משום קידוש השם לומר, דאפילו במה שאין שבועה אלא שהבטיחום מלהרגם מקימים להם". כלומר, חובת קידוש השם ומניעת חילול השם מחייבת למלא כל הבטחה שניתנה על ידי מנהיגי העם הנוגעת לשלומם של נכרים. וכבר למדנו מן הרמב"ם שענין הגבעונים הוא נורמה הלכתית לדורות.
 
אינני מכיר הבטחה ממלכתית פומבית יותר מאשר "מגילת העצמאות", עליה חתמו כל מנהיגי המדינה ובה הובטח מפורשות שוויון זכויות לכל המיעוטים. הבטחה רשמית זו יש לה, אפוא, משקל הלכתי מחייב המבוסס על קידוש השם ומניעת חילול השם. משום כך, הפרת ההבטחה הינה עוון חמור ביותר.
 
אנו קוראים בספר שמואל ב' פרק כ"א, פסוקים א'-ו':
 
ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים שנה אחרי שנה, ויבקש דוד את פני ה', ויאמר ה': אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים. ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם; והגבעונים לא מבני ישראל המה, כי אם מיתר האמרי, ובני ישראל נשבעו להם, ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה. ואמר דוד אל הגבעונים: מה אעשה לכם, ובמה אכפר, וברכו את נחלת ה'? ויאמרו לו הגבעונים: אין לו (לנו- קרי) כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, ואין לנו איש להמית בישראל. ויאמר: מה אתם אומרים אעשה לכם. ויאמרו על המלך: האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו נשמדנו מהתייצב בכל גבול ישראל. ינתן (יתן- קרי) לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'.
 
הגמרא במסכת יבמות ע"ח ע"ב שואלת: "וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים"? ומשיבה: "מתוך שהרג נוב עיר הכהנים, שהיו מספקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". ובהמשך אומרת הגמרא:
 
אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ולא יתחלל שם שמים בפרהסיא. 'ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחילת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים, ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה' (שמ"ב, כ"א י'). והא כתיב 'לא תלין נבלתו על העץ'? (דברים כ"א). אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם. ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים. אמרו: אין לך אומה שראויה להידבק בה כזו. ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה; ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה.
 
מתברר, אם כן, שלקיום התחייבות לשאינם יהודים, משום מניעת חילול השם, יש משקל הלכתי עדיף על הרבה הלכות אחרות.
 
בהתאם לכך, אם מדובר על שוויון זכויות למיעוטים במדינתנו, ואכן מגילת העצמאות הבטיחה שוויון כזה, הרי שעצם ההבטחה מחייבת אותנו, מבלי להזדקק למקורות חשובים אחרים.
 
מה צריכה להיות התייחסותנו ללא יהודי על פי השקפת היהדות הנאמנה? יחסנו לבני אומות העולם מבתסס על חמישה יסודות:
 
היסוד הראשון: צלם אלוקים
 
כך אומרת המשנה באבות (פרק ג' משנה י"ד): "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר 'בצלם אלוקים עשה את האדם'. חביבין ישראל, שנקראו בנים למקום וכו'". ההכרה שצלם אלוקים אינו נחלת כל אדם מהווה את היסוד העיקרי להתייחסותנו לכל אדם באשר הוא דם ללא הבדל לשון וגזע. על משנה אחרת (אבות פרק ג') האומרת: "והוה מקבל את כל האדם בשמחה", כותב הרמב"ם בפירושו: צריך שתקבל כל אדם- קטנם וגדולם, הבן חורין והעבד, כל אחד ממין האדם בששון ובשמחה".
 
במשנה מפורסמת במסכת סנהדרין (פרק ד' משנה ה') נאמר: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו אבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". בנוסחאות עתיקות לא כתוב "נפש אחת מישראל", אלא "נפש אחת", וכך מעתיק הרמב"ם את המשנה בפי"ב מהלכות סנהדרין הלכה ג': "ללמד, שכל המאבד נפש אחת מן העולם מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא". ברור, שגם הנוסחאות המאוחרות הגורסות "נפש אחת מישראל" אינן חולקות על כך, שהדברים אמורים ביחס לכל נפש ולאו דווקא מישראל, שהרי ההוכחה היא מן העובדה, שנברא אדם יחידי, ועובדה זו אינה מתייחסת לישראל דווקא. אלא, מכיוון שכאן מדובר על איום העדים, משום כך גורסות הנוסחאות המאוחרות "מישראל", כדי להגדיל את האיום, להזהר מלאבד נפש אחת מישראל שהוא איסור חמור במיוחד. המשנה באבות, שהוזכרה לעיל, מלמדת אותנו, אפוא, שאי אפשר להגיע להכרת חביבות ישראל ללא הכרת חביבות האדם אשר נברא בצלם.
 
היסוד השני: הדביקות במידותיו של הקב"ה שהוא טוב לכל
 
נאמר: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". פסוק זה משמש לרמב"ם מקור להנהגת דרכי שלום כלפי עובדי אלילים, ולהתייחסות הומנית לחולי ועניי עכו"ם. כך כותב הוא בהלכות מלכים, סוף פרק י': "אפילו העכו"ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל- מפני דרכי שלום. הרי נאמר 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו'. ונאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". בהתאם לכך כותב מרן הרב קוק ז"ל באורות הקודש: "כל מה שדרישת ד' מתגברת ביותר בלבו של אדם, אהבת כל הבריות כולן מתרחבת בקרבו, והוא אוהב גם את הרשעים ואת הכופרים, וחפץ בתקנתם, מפני שהוא באמת מתקנם בגדולת אמונתו" (מוסר הקדש ע', שי"ז). מובן שביסוד זה נכלל גם יחס של חסד ורחמים לכל הבריות באשר דרישות אלו נכללות במידותיו של הקב"ה. תביעה זו, להדבק במידתו של הקב"ה, לא באה להחליש את רגשות החסד הטבעיים הפועמים בלבו של אדם אלא להיפך- לחזק אותם: "ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חוק מצוה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזהרה, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה" (שם, ע', שי"ח). אבל מכיוון שברור הוא "שאך מתרחקת היא האהבה ממקורה האלקי יקמל פרחה" (שם), יש חשיבות מיוחדת לבסס את הטוב, החסד והרחמים על הדרישה להידבק במידותיו של הקב"ה, שהן מידות של רחמים.
 
היסוד השלישי: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"
 
הקריאה לארח חיים המבוסס על דרכי נועם ושלום, נובעת מן הרוח המאפיינת את התורה כולה: "הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים, וחסד ושלום בעולם" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת, פ"ב ה"ג). "גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'" (רמב"ם, משנה תורה, סוף הלכות חנוכה). "וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהם, "אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד', ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז, אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וציווה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל וכן במידותיו של הקב"ה שצוונו להדמות בהן הוא אומר 'ורחמיו על מעשיו'" (רמב"ם משנה תורה, סוף הלכות עבדים).
 
היסוד הרביעי: יעודו האוניברסלי של עם ישראל
 
יעודו ההיסטורי של עם ישראל הוא להיות אור לגויים, להפיץ דברי ד' בין העמים, להורותם דרכי ד' ואורחותיו. אין לתאר מלוי משימה זו כלפי אומות העולם ללא יחס של הערכה, אהדה והקרבה פנימית. לפי מרן הרב קוק ז"ל הדרישה גבוהה עוד יותר: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחומרית, והשנאה צריכה להיות רק עיר הרשעה והזוהמה שבעולם. "אי אפשר כלל לבוא ידי רום הרוח של 'הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו' בלא אהבה פנימית מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם" (מוסר אביך, מידות הראי"ה, ערך אהבה, ה', עמ' צ"ד).
 
היסוד החמישי: קידוש השם ומניעת חילול השם
 
קידוש השם לעיני הגויים תופס מקום מרכזי בדברי הנביאים. מעשיהם של ישראל כלפי אומות העולם נמדדים בקטיגוריות של קידוש השם וחילול השם ולכן כל התנהגות בלתי מוסרית של יהודי ביחס לגוי היא עבירה חמורה יותר מאשר ביחס ליהודי אחר. וכך שנו חכמים בתוספתא: "חמור גזל הנכרי מגזל ישראל מפני חילול השם. הגוזל את הנכרי ונשבע לו ומת אינו מתכפר לו, מפני חילול השם" (תוספתא, ב"ק, פ"י).
 
כמו כן, במעשה טוב כלפי הגוי יש מימד מיוחד של קידוש השם. נאמר בתלמוד הירושלמי על שמעון בן שטח, בעקבות מעשה טוב שעשה לגוי: "בעי הוה שמעון בן שטח משמע 'ברוך אלוההון דיהודאי', מאגר כל הדין עלמא". רוצה הוא שיתקדש שם שמים על ידי שישמע שיאמרו בשוק "ברוך אלהיהם של היהודים יותר מכל שכר ורווח ממון שבעולם" (ירושלמי ב"מ, פ"ב ה"ה, ובפנ"מ שם).
לדעתי, חמשת היסודות הללו חייבים להדריך את התייחסותנו, התנהגותנו ומעשינו כלפי אומות העולם וכלפי כל אחד מהם כפרט. עם זאת יש לזכור כי על יחסים חברתיים הטילו חז"ל הגבלות וסייגים אשר לא כאן המקום לדון בהם.
 

עוד בנושא