יתרונותיה וחסרונותיה של מדינת הרווחה

יתרונותיה וחסרונותיה של מדינת הרווחה


מדינת רווחה מודרנית היא מדינה שבצורה מלאה ומקיפה דואגת לצרכיהם הבסיסיים של אזרחיה. היא מובדלת מהתארגנויות קודמות של צדקה לנזקקים, בכך שהיא מדינתית ומקיפה: היינו היא מיישמת את המדיניות לכלל אזרחיה על פי קריטריונים אוניברסלייםחידושה של מדינת הרווחה המודרנית בא לידי ביטוי בקשר בין זכויות חברתיות ובין אזרחות. קשר זה הינו העירבון שהמדינה נותנת ל"חיים בכבוד" – היינו מינימום בסיסי של סיפוק צרכי פרנסה, דיור, בריאות וחינוך. אלה לא ניתנים בחסד, אלא הם חלק מהזכויות שיש לאזרח מעצם היותו אזרח. פעילי מדינת הרווחה ראו בזכויות אלה מענה לחוסר השוויון שנוצר עם עליית הכלכלה הקפיטליסטית המודרנית ולאיבוד רשת הביטחון שספקה המשפחה והקהילה בחברה המסורתית. יתירה מזו, במסגרת מדינת הרווחה הנזקק לא צריך להתחנן ולהתחנף לכל מיני "גבירים" ו"גבאים" למיניהם, אלא הוא יקבל בזכות ועל פי קריטריונים שקופים ואוניברסליים את מחסורו. בהתאם למגמות אלו הקימה מדינת הרווחה מנגנונים ביורוקרטיים ואימפרסונאליים לספק צרכי האוכלוסייה.

שעה שהתמסדה מערכת זו שבבסיס מדינת הרווחה, קמה ביקורת על השיטה בעקבותיה נעשים ניסיונות לאזן את המנגנון המדינתי עם השתתפות האזרחים. הביקורת הראשונית, שהתבססה במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה, מתחלקת לשניים. הטענה הראשונה היא שמדינת הרווחה, הפועלת רק דרך המנגנון הבירוקראטי-מדינתי, יוצרת אזרחים פסיביים התלויים יותר מדי על צווארה של המדינה. תלות זו פוגמת באזרחות, שכן, אזרחים פסיביים מאבדים את הכושר לדאוג לעצמם ולהגן על חירותם. מבקריה של השיטה המדינית-ביורוקרטית מזכירים שהאזרחות איננה רק סטאטוס עם חובות וזכויות אלא פרקטיקה אותה צריכים לתרגל ולתחזק את המיומנויות הכרוכות בה. מבקרי מדיניות הרווחה מעלים על נס את תיאורו של אלקסיס דה-טוקויל אודות הדמוקרטיה באמריקה במאה ה19 שלכל צרכי ציבור קמה אגודה של אזרחים לטפל בהם. אגודות אלו הבטיחו כי האזרחים תרגלו את אזרחותם ושמרו מעצמם מפסיביות ותלותיות.

"האגודות[1]הפוליטיות הקיימות בארצות הברית אינן אלא פרט אחד בתמונה העצומה של כלל האגודות הקיימות שם, אמריקנים בני כל הגילים, כל המעמדות וכל הזרמים אינם פוסקים מלהקים אגודות. ישלהם לא רק חברות של מסחר וחרושת, שבהן הכל משתתפים, אלא גם אגודות מאלף סוגים אחרים – דתיות, מוסריות, חשובות, חסרות ערך כלליות מאוד ופרטיות מאוד, גדולות מאוד וקטנטנות. האמריקנים מאגדים אגודות כדי לערוך חגיגות, לייסד סמינריונים, לבנות פונדקים, להקים כנסיות, להפיץ ספרים, לשלוח מסיונרים לעברו השני של כדור הארץ; בצורה זו הם מייסדים בתי חולים, בתי כלא ובתי ספר...

מוסרו ובינתו של עם דמוקרטי יעמדו בסכנה לא פחות מענפי המסחר והחרושת שלו אם ממשלתו תקום לתפוס בכל מקום את מקומן של האגודות. רק השפעתם ההדדית של בני אדם זה על זה מחדשת רגשות ודעות, מרחיבה את הלב, ומפתחת את רוח האדם. כבר הראיתי, שבארצות הדמוקרטיותאין השפעה זו קיימת כמעט. יש ליצור אותה איפא באורח מלאכותי. ולכך תצלחנה רק אגודות." מתוך "הדמוקרטיה באמריקה", אלקסיס דה-טוקוויל, ירושלים, 2008

הביקורת השנייה, הקשורה לראשונה, טוענת כי דאגה לצרכי האזרחים דרך מנגנון בירוקראטי-מדינתי בלבד, גורמת לניתוק בין האזרחים ואנשי החברה הכללית. זאת ועוד, במידה ומתקיימת התנהלות על בסיס זכויות, אזי החברה עוברת "משפטיזציה" אשר בה כל המשא ומתן החברתי מכוון לתביעות וזכויות פורמאליות. בחברה כזאת ישנה ירידה באמון ההדדי וב"הון החברתי".

הון חברתי הוא משאב המבוסס על היחסים בין בני אדם. כאשר יש רשת סמיכה של ציפיות הדדיות, נורמות מחייבות ואמון בין אנשי החברה, הרי שהאזרחים מפיקים תועלות רבות מהקרבה ושיתוף הפעולה ביניהם: הם מתחלקים באינפורמציה מועילה, מפנים לקוחות אחד לשני, שומרים על ילדים אחד עבור השני וכו'. ג'יימס קולמן שפיתח את המושג "הון חברתי" כמושג כלכלי-חברתי, כותב כי השהות שלו בירושלים בשנת השבתון סייעה לו לפתח את המושג. קולמן כותב אודות שיחה עם עולה חדשה מאמריקה שסיפרה לו על התועלת המעשית שהייתה בעלייתה ארצה. כאשר גרה בדטרויט בארה"ב חשה משעובדת להסעת הילדים לבית ספר, לחוגים, לחברים, מאחר ולא סמכה על תנאי הביטחון של הרחובות, כמו גם האזורים הציבוריים, במקום מושבה. בישראל, כך אמרה, היא שולחת את הילדים לבד ובתחבורה ציבורית מאחר והיא יכולה לסמוך על כך שהמבוגרים בסביבה ישימו עין על הילדים המסתובבים. באופן זה, חברה בריאה מוגדרת כחברה שיש בה נורמות וציפיות לעזרה הדדית ושיתוף פעולה בין חבריה. זאת, לא רק בגלל הערך הרוחני-המוסרי שיש בעזרה הדדית זו (כפי שמלמדת היהדות) אלא בגלל התועלות הטמונות בהן. תועלות אלה אינן רק כלכליות, אלא בעלות יסוד חינוכי וקהילתי (לדוגמה, אם אתם מכירים את ההורים של החברים של הילדים שלכם הרי שלשניכם יש מושג יותר טוב אודות מה קורה לילדים). אם כן, יש לסמוך לא רק על המנגנון הבירוקראטי-מדינתי אלא לעודד יוזמות אישיות וקבוצתיות לעזרה לנזקקים ולעזרה לזולת. המדינה המתוקנת איננה מעוניינת באזרחים מבודדים אלא באזרחים שיש ביניהם קרבה ושיתוף פעולה.

טענה שלישית אודות חולשותיה של מדינת הרווחה היא שגורמים מקומיים וקהילתיים מבינים את מצבם ובעיותיהם של נזקקים וקבוצות מוחלשות יותר טוב מאשר גורמים ביורוקראטיים מרוחקים. לכן, יש לתת לגורמים מקומיים אלו לטפל ולהציע פתרונות.

לאור ביקורת זו הקים הנשיא גורג' וו. בוש את הלשכה ליוזמות דתיות וקהילתיותלענייני רווחה בתוך הבית הלבן – לשכה הממשיכה להתקיים תחת שלטונו של הנשיא אובמה. עבודת הלשכה מאפשרת ליוזמות מקומיות, העומדות בקריטריונים מסוימים, לקבל מימון מהממשל הפדראלי. יחד עם זאת, יוזמות אלו מיושמות ומנוהלות על ידי אנשים וקבוצות מקומיות.

סיכומו של עניין: ההישג הגדול של מדינת הרווחה המודרנית הוא ערבותה של המדינה לקיום בכבוד, כזכותו של האזרח, כנובע מעצם מעמדו כאזרח ובהתבסס על הגדרות אחידות של צרכים וזכויות. מן הצד השני הישענות יתר על מנגנונים בירוקראטיים- מדינתיים עלולה ליצור אזרחים פסיביים, תלותיים ומבודדים. על מנת להישמר מסכנה זו יש לדאוג לכך שלכל הפחות בצורה חלקית, העזרה המגיעה לאזרח בזכות תגיע אליו דרך התארגנויות מקומיות ואנשים בקהילה. תיווך זה ייצר תרבות של עזרה הדדית ואזרחות פעילה.



[1]אגודות – התאגדויות של אזרחים על בסיס התנדבותי, בארץ מכנים זאת "מגזר שלישי"


עוד בנושא