תנועת ש''ס

תנועת ש"ס
 
הערה: מאמר זה נכתב לפני חמש עשרה שנה כשהמחקר האקדמי על ש"ס היה בחיתוליו.אנו מאמינים שהתובנות המשתמעות במאמר תקפות גם היום. המאמר המקורי עשה שימוש במספר מונחים מקצועיים. על מנת להקל על הקריאה החלפנו את המונחים לאלו היותר שווים לכל נפש. ש.פ.
 
משהו בש"ס חורג מן הקטגוריות הרגילות של הדיון הציבורי, האקדמי, הפוליטי והחברתי בישראל. אם ש"ס היא תנועה חרדית, כיצד יש להתייחס לרבבות אוהדיה שבאופן מובהק אינם חרדים ואשר חלק מהם אף לא מקיימים אורח חיים דתי? אם זוהי תנועה עדתית, לשם מה התפאורה החרדית? מדוע רוב מנהיגי התנועה מתנהלים בלבוש אשכנזי למהדרין? אם ש"ס היא תנועה חברתית, מדוע היא אינה משתמשת בשפה של תנועת מחאה חברתית? – ש"ס הרי אינה מקיימת שיח של שוויון זכויות ושאר האביזרים ההיסטוריים שאפיינו תנועות מחאה חברתיות במאתיים השנים האחרונות. ש"ס היא התופעה הפחות צפויה והפחות מובנת בציבוריות הישראלית. עם זאת, ייתכן שהיא מייצגת את השינוי העמוק והחשוב ביותר שהתרחש בחברה הישראלית מאז קום המדינה. במאמר זה אנסה להציב קטגוריות שיסייעו להבין תופעה זו.
 
א.
צמד אחד של קטגוריות בסיסיות, שפיתחה הסוציולוגיה של הדת , הוא זה של כת (sect) לעומת התארגנות קהילתית.. על פי ובר, כת אינה קבוצה קטנה של מאמינים או קבוצה שנרדפת ע"י הכנסיה השלטת; כת היא התארגנות דתית של "אריסטוקרטים רוחניים", כלומר של אנשים המקיימים את האידיאל הדתי במלואו ונתפסים כ"אנשי מעלה". התארגנות קהילתית היא גוף דתי הדואג לכלל האוכלוסיה: היא מזהה את האוכלוסיה כולה כחלק מההתארגנות הדתית ומעוניינת לאסוף אותה תחת כנפיה ולסגל אותה לחוק או לציווי הדתי. אנו משתמשים במונח "קהילתי" כי בהיסטוריה היהודית "הקהילה" כללה את כל היהודים שנמצאו במקום מסוים. הם כולם נולדו בתוך הקהילה והקהילה היתה אחראית עליהם רוחנית ומומרית.
 
ההתארגנות החרדית האשכנזית הקלאסית היא בבחינת כת, במיוחד כשבוחנים את ראשיתה ואת קווי המתאר הבסיסיים שלה. כשהקבוצות החרדיות הראשונות החלו להתארגן, בישראל של שנות החמישים, הן ראו את עצמן כאליטה, ואף כאליטה סגפנית. חברי קבוצות אלה היו אמורים לוותר על קריירה, על קידום והצלחה חברתית וחומרית, כדי להקדיש את חייהם ללימוד תורה בפרישות מהזרם המרכזי של החיים הישראליים. הוויתורים נעשו מתוך תחושה של הירתמות לאידיאל עליון של לימוד תורה, מצד אחד, ומתוך דחיית הפתרון הציוני של עם ישראל וזיהויו כאשליה, מצד אחר. המשפחות החרדיות ציפו לחיי צמצום, תוך כדי דבקות פוריטנית באידיאל. במובלע הניחו שאורח חיים זה אינו מתאים לכל אחד.
 
במובן זה, החרדיות האשכנזית היא ראי של המסגרות הציוניות החלוציות. גם למסגרות אלה היה מבנה פנימי של כת. התנועות הקיבוציות, ארגוני בטחון כמו הפלמ"ח ותנועות הנוער שהזינו אותם, כדוגמת השומר הצעיר, וכן מפלגות כמו מפ"ם, אחדות העבודה ואפילו מפא"י, המשיגו את עצמם כאליטות העומדות בראש המחנה ומובילות את העם היהודי לעידן של מבנים חברתיים חדשים ושל אישיות יהודית חדשה ("הצבר", "היהודי החדש"). חברות בכל אלה היתה מותנת בווירטואוזיות מהפכנית ציונית ובדבקות באידיאלים הציוניים-חלוציים העליונים. דבקות זו היתה אמורה להתבטא בגלוי באורח החיים ה"טהור". גם בבני ברק וגם בנען יוחד לרכילות תפקיד מרכזי בפיקוח החברתי, שכן ההתנהגות הנראית היא הקובעת את החברות במסגרת.
 
ש"ס, לעומת זאת, היא תנועה חברתית רחבה אשר לה מאפיינים של התארגנות קהילתית. ש"ס בפירוש אינה מגבילה את עצמה לאליטה טהורה הממלאת את האידיאל הדתי. ש"ס היא מסגרת הכוללת ספרדים – מראשי ישיבת "פורת יוסף" ועד ראשי כנופיות העבריינים "רמת עמידר" ו"פרדס כץ". לכן, חלק מהותי של ש"ס היא תנועת ה"תשובה": בהיותה תנועה של שכבות ציבור רחבות, היעד המרכזי של ש"ס הוא להביא שכבות אלה לציות לחוק הדתי ולקיום אורח חיים דתי. הגרעין הקשה של החברה החרדית האשכנזית הוא הישיבות הוותיקות וחצרות החסידים – מוסדות המייצגים המשכיות של אדיקות דתית מדורי דורות – כאשר תנועת ה"תשובה" היא משנית. ואילו בש"ס תנועת ה"תשובה" היא מלב ליבה של התנועה, ולכן גם המחזירים בתשובה הגדולים – הרב ראובן אלבז והרב אמנון יצחק[1] – תופסים מקום של כבוד בשורות הראשונות של התנועה לצד מנהיגיה המוצהרים.
 
האופי ה"כנסייתי" של ש"ס – העובדה שהיא כוללת שכבות ציבור רחבות – אחראי לכך שבסביבתה הדתית-תרבותית מתקיימים, אלה בצד אלה, מגיה, קסמים, קמעות וקבלה. שכן, ש"ס חייבת לספק חוויות דתיות משמעותיות לשכבות ציבור רחבות, שכעת נבצר מהן ללמוד תורה באופן רציני או אף לקיים אורח חיים הלכתי עקבי. ההסטוריות של התארגנויות קהילתיות , לעומת אלה של הכיתות, אכן מלאות תופעות מעין אלה. הארגון הדתי הכנסייתי המובהק – הכנסיה הקתולית (שפירושה ביוונית: האוניברסלית) הרומית – פיתח במשך מאות שנים את פולחן הקדושים ומעשי הנס בשל סיבות דומות. הרב עובדיה יוסף אינו רק גאון בתורה – כפי שיכול להווכח כל מי שהזדמן במוצאי שבת לבית כנסת היזדים שבשכונת הבוכרים בירושלים, ואחר כך לביתו ברח' הקבלן - הוא גם דרשן עממי בחסד עליון, עם יכולת העברה ישירה, מובנת ומבדרת של דבריו.
 
כמו כל ארגון דתי קהילתי , ושוב כמו (אבל בניגוד לכיתות), ש"ס מניחה שבשורותיה מצויים חוטאים. תפקידה של ש"ס הוא לקרב אנשים אלה לאמונה, וככל האפשר גם להכפיפם למרות החוק הדתי ולאורח החיים המתאים. אבל היא (ש"ס) אינה דורשת שלמות כתנאי להצטרפות (שוב, בניגוד לכיתות החרדיות האשכנזיות). לפיכך, תנועת ש"ס מכירה בתנאי חייהם של המשתייכים אליה או המצויים בחוג השפעתה – בעובדה שהם מחזיקים בטלוויזיות, שהם משרתים בצה"ל, וגם בכך שחלק קטן מהם עבריינים. בנוסף לכך, כמו כל התארגנות קהילתית, ש"ס דואגת לרווחתם הרוחנית והחומרית של כל אלה הנתונים להשפעתה – כולל היסודות החלשים והחוטאים. כך היא מעורבת בחיי מאמיניה, כפי שכנסיות בחו"ל מעורבות בחיי מאמיניהן, והיא עסוקה בגורל החיילים ואף הספורטאים של מדינת ישראל. דאגה זו מייחדת את ש"ס ומבדילה אותה מן החרדיות האשכנזית, והיא גם מעניקה לה את הניחוח המתון או ה"ציוני ממילא" שלה.
 
ואולם ש"ס אינה מתונה ואינה ציונית. כמו המפלגות החרדיות האשכנזיות, היא סבורה שכל ההישגים והנכסים של המפעל הציוני אינם מועילים לעם ישראל. טובת עם ישראל תלויה אך ורק בשמירת תורה ומצוות. ש"ס נראית לעתים מתונה עקב התנאים הסוציולוגיים שבהם היא פועלת, אך עמדותיה האידאולוגיות נוקשות כמו אלה של הרב שך ואגודת ישראל. ואם כך, ההתפרצויות, ההתקפות האישיות, דברי הבלע והקללות המכוונים נגד דמויות כמו שולמית אלוני ויעקב נאמן, הם המבטאים את תפיסת העולם של ש"ס. לתפיסת ש"ס, אנשים אלה הם אכן עוכרי ישראל.
 
בהיותה תנועה אנטי אליטיסטית, ש"ס שייכת לסביבתו של הליכוד – המפלגה הלא – אליטיסטית, ואף האנטי אליטיסטית שהקים מנחם בגין. החידוש של ש"ס הוא חיבור החרדיות עם הפניה לשכבות עממיות רחבות. עד שקמה ש"ס ההנחה היתה שיתרונות הציונות - כוח יהודי, מדיני וצבאי, לאחר שנות רדיפה ושואה – בולטים ומוחשיים. כתוצאה מכך אף רווחה ההנחה כי דחיית יתרונות אלה, בטענה שטובת היהודים נמצאת במקום אחר – כדוגמת לימוד תורה ועבודת ה' – מתאימה רק לאליטה קטנה ומתוחכמת מבחינה אידיאולוגית. העובדה שש"ס כתנועה רחבה ועממית דוחה את הנחות היסוד הציוניות וטוענת שכל היעדים הציוניים - כוח מדיני, ארגון מחדש של החברה היהודית במסגרת מדינה מודרנית, "יהודי חדש" יצרני הסומך על עצמו – הם בלתי רלוונטיים לרווחתו של עם ישראל, היא אם כן חידוש מהפכני.
 
ב.
איך מצליחה ש"ס לקיים את הצירוף יוצא הדופן של חרדיות והתארגנות קהילתית? איך היא מצליחה לגייס המונים לתפיסת עולם שבמרכזה דבר אחד ויחיד – האמונה בה' וההישמעות למצוותיו?
 
את הצלחתה של ש"ס יש לייחס, קודם כל, לאופן שבו היא מאמצת את השיח החרדי. מבין השפות היהודיות השונות אין בשיח החרדי מתחרה, בכל הנוגע לדחיית המציאות הישראלית על היבטיה החברתיים, הפוליטיים והכלכליים מציאות שעוצבה על ידי ההגמוניה האשכנזית – חילונית. השיח החרדי הישראלי פותח במקורו על ידי החרדים האשכנזיים לצורך דחייה עקרונית וטוטאלית של המציאות הישראלית שגובשה ע"י המפעל הציוני. על פי השיח החרדי, המציאות הישראלית בכללותה – המדינה, הכלכלה, החברה ואף הצבא – היא טעות יסודית , או חטא זדוני של מרד כלפי שמיא ודחייה מדעת של ערכי היהדות האמתיים, או שגיאה של חוסר הבנה, עיוורון וסטייה. להמוני ש"ס אין שפה אפקטיבית יתר מזו לביטוי הדחייה, הסלידה והניכור ממדינת ישראל הציונית – המדינה שבגללה הם חוו הוצאה מן הכלל, אפליה, השפלה ואי- שוויון הזדמנויות.
 
ש"ס פיתחה הסטוריה אלטרנטיבית מיתית, המספרת את סיפור ההתנסות של בני עדות המזרח בארץ. על פי סיפור זה, בני עדות המזרח חיו בארצות מוצאם שבצפון אפריקה ובאסיה חיים של תום, טוהר וקדושה. רק העברתם לישראל על ידי הממסד הציוני האשכנזי-חילוני גזלה מהם את מורשתם וגרמה לאנדרלמוסיה חברתית; העברה זו פירקה משפחות, חוללה עוני ודחקה את המזרחים לאלכוהוליזם, לסמים ואף לפשע ולזנות. הרטוריקה החרדית מוסיפה על תחושת העוול והקיפוח האישית והקהילתית של בני עדות המזרח נופך חד ואפקטיבי, בדמות רעיון העוול הקוסמי והמהותי של היקום. כך, המחזירים בתשובה, כמו הרב חיים אלבז והרב אמנון יצחק, משמיעים ברבים כי עליית התנועה הציונית היתה כרוכה בקטסטרופה דתית ומטאפיסית – נפילה ברמה הקוסמית הבסיסית ביותר של היקום; והמשטר החילוני, האשכנזי, הוא משטר של רשע, חושך, עיוורון וחטא.
 
פייר ברודייה מציין שאחת התרומות המרכזיות של סוציולוגיית הדת של מקס ובר היא יכולתה להבהיר כיצד הדת מספקת צידוק למיקום החברתי של קבוצת מאמינים (Bourdieu 1987, 119-136). נראה שכך מתפקדת הדת החרדית בתוך ש"ס: היא נותנת גיבוי, תמיכה וצידוק לתחושות העוול והקיפוח, שהן נחלתם של המאמינים בני עדות המזרח.[2]
 
ג.
ש"ס אינה רק מסמלת את השבר של עדות המזרח בחברה הישראלית – היא גם מסמנת את דרך תיקונו; וזהו הפן החיובי של פעולתה. בלב לבו של המסר הדתי של ש"ס עומדת ההלכה: היהודי האמיתי, הרצוי ע"י אלוהים, שומר את ההלכה על פרטיה ודקדוקיה. גדולתו של הרב עובדיה יוסף נמצאת דווקא בתחום ההלכה. הדגש זה משייך את ש"ס לזרם המסורתי המרכזי של תנועות דתיות ביהדות. בהתאם לכך ש"ס, כמו שאר זרמי היהדות הנובעים מחז"ל, תופסת את מקומה, בעיני הסוציולוגיה של הדת כדת אתית - רציונאלית. הזרמים היהודיים ההלכתיים הם אתיים – רציונליים, טוען הסוציולוג של דת הגדול מקס ובר, כי הם מארגנים את חיי המאמינים, כולל חיי היומיום, בהתאם למערכת של כללים. כללים אלה ניתנים לניסוח מופשט ובדרך כלל ניתן לגזור מהם – באמצעות מערך של טיעונים רציונאליים – התנהגויות ספציפיות לסיטואציות קונקרטיות. הקשר בין רציונאליות אתית-דתית לבין רציונאליות כלכלית והתפתחות המערכת המודרנית הקפיטליסטית הוא אחד החלקים המפורסמים (וגם השנויים ביותר במחלוקת) בסוציולגיית הדת של ובר. ברצוני לטעון שגם במקרה של ש"ס יש זיקה מיוחדת בין תחומים אלה, בין שמירת כללי הדת להצלחה חומרית בעולם הזה.
 
חלק גדול ממהלכה היהודית וחלק מודגש מאוד בהטפה של ש"ס עוסקים בהסדרת היחסים החברתיים. במסגרת זו, הלכות רבות מסדירות את היחסים בין עמדות דיפרנציאליות בחברה- יחסים שבין הורים וילדים, מורים ותלמידים, זקנים ונערים, גברים ונשים, תלמידי חכמים והדיוטות. בדרך כלל, הלכות אלה מסדירות את היחסים הדיפרנציאליים שבין העמדות השונות, ובעיקר את יחסי הכבוד והציות שצד אחד מכל צמד – ילדים, תלמידים, צעירים, נשים וכו' – מעניק לצד האחר: הורים, מורים, זקנים, גברים וכו'. הלכות אלה של כבוד וציות, והשלמה של כל אחד עם מעמדו החברתי, מודגשות בש"ס ובמוסדותיה. במסגרת המערכת הרוחנית הפנימית של ש"ס, הלכות אלה הן בעלות משמעות רבה: במערכת המשמעויות של ש"ס, גזילת המורשת הספרדית התמימה והקדושה קשורה באופן הדוק לרעות החולות החברתיות והכלכליות, שפקדו את עדות המזרח בארץ. העוני המנוון, שבירת המשפחה הספרדית, אנדרלמוסיה חברתית וההגררות לפשע, לזנות ולהתמכרויות שונות הם תוצאה של העוול הקדמון שנעשה לעדות המזרח בארץ – התערטלותם ממורשתם הדתית.
 
בעיני ש"ס, חבריה ואוהדיה, התיקון החברתי-כלכלי עובר דרך "החזרת עטרה ליושנה" – שיקום המורשת הדתית הספרדית, ובמיוחד שיקום המערכת הנורמטיבית המעצבת יחסי אנוש. ש"ס טוענת, בכל מוסדותיה, את הטענה הסבירה למדי שההצלחה בעולם הזה ובעולם הבא תלויה בכבוד שילדים "נותנים" לאבות ולאמהות, תלמידים – למוריהם, וכן ביחסי הכבוד והאמון שבין גברים לנשים. טענה זו של ש"ס מתממשת בכמה מישורים: המישור הראשון הוא רציונאלי- ריאלי. כפי שטענו קבוצות דתיות מימים ימימה, מאז ספר משלי – ובמיוחד הכיתות הפרוטסטנטיות שפעלו בעת צמיחת הקפיטליזם – ריסון עצמי, דחיית סיפוקים ויצירת מסגרות משפחתיות וחברתיות יציבות הם מפתח להצלחה כלכלית בעולם הזה (Weber 1958, 302-322). טענה זו היא אמפירית-רציונאלית גם כשהיא נשמעת מפי קבוצות דתיות. מסגרות משפחתיות, הנשענות על מוסר בורגני-שמרני, הן אכן מסגרות נוחות לתכנון לטווח ארוך ולחסכון – שני אפיונים הנדרשים בחברה הקפיטליסטית המודרנית. מסגרות אלו משלבות משמעת עצמית ומינית עם משמעת כלכלית, וכך מעודדות צמיחת בסיס הון לפעילות כלכלית-עצמית ויוצרות אמינות המסייעת מאוד לקבלת אשראי (בעיקר כלכלי ותעסוקתי אבל גם מסוגים נוספים).
 
המישור השני הוא תיאולוגי. בש"ס טוענים בכנות שה' מברך את אלה השומרים את מצוותיו. ש"ס תופסת את התערבות האל במעשי האדם באופן ישיר ואף "נאיבי" במובן מסויים. כמו שכתוב בתורה, השומר את מצוות ה' זוכה לברכת השם ולהצלחה בעולם הזה. טיעון זה מוצא חיזוק בעובדה שישנו קשר אמפירי-רציונאלי בין שתי התופעות, במיוחד בתנאים המקרו-כלכליים המתקיימים בישראל בשנים האחרונות, כפי שנראה להלן. גם ההצלחה החומרית של ש"ס, התנועה הרחבה והמפלגה עצמה, מאששת טענה זו. ש"ס, מפלגת האדוקים, זכתה לברכה חומרית שאין כדוגמתה בפוליטיקה הישראלית: מנקודת מוצא כלכלית אפסית היא זכתה, בתוך 13 שנה, לעושר, לכבוד ולעוצמה. החליפות המחויטות של בכירי ש"ס, הפיאות האלגנטיות של נשותיהם, המרצדס של הרב עובדיה והמסוק, המשרות שש"ס מחלקת במועצות המקומיות ובארגון "אל המעיין" – כל אלה מאששים את הטענה הבסיסית ששמירת מצוות וקרבה לדת מביאות ברכה.[3]
 
כמעט כל היבט של פעילות ש"ס קשור לטענה בסיסית זו. מוסדות החינוך, מעונות היום והמערכת הענפה של מוסדות הרווחה של התנועה נתפסים כחלק מהותי מהאתוס הדתי. כשם שהיהדות מצווה על סמכות, כבוד ויראה, היא גם מצווה על אהבה, גמילות חסדים וצדקה. ש"ס מושיטה אהבה, עזרה וגמילות חסדים לציבור שלה ומצפה שהוא ישיב לה ביראה, בכבוד וגם באהבה. גם כאן מתקשר האתוס הדתי לרווחה החומרית של המאמינים. המסר הוא אחד – להיות דתי ולזכות בטוב הם היינו הך.
 
מסר זה קשור באופן הדוק ומפורש לקו התעמולתי הגלוי של ש"ס: הציונות האשכנזית גרמה לבני עדות המזרח לעזוב את מורשתם הקדושה. הם תעו בדרכי העוון והחושך, שהנחילה להם החברה הישראלית האשכנזית-חילונית, והתוצאה היתה אומללות ועוני. רק אם יחזרו ל"אור האבוד", רק אם יתחילו לחיות שוב ב"ניגון הישן" – יוכלו להחזיר לעצמם צלם אנוש, גאווה ורווחה, גשמית ורוחנית. הדרך להצלחה כלכלית ורוחנית בעולם הזה ובעולם הבא טמונה ב"החזרת עטרה ליושנה".
 
ש"ס היא אם כן תנועה גדולה של עזרה עצמית של בני עדות המזרח. אבל היא לא תנועה "מהפכנית" או "שמאלנית", במובנים המקובלים של השיח הפוליטי המודרני. ש"ס החלה לפעול ב- 1984, בעיצומה של המדיניות הכלכלית שהנהיגה ממשלת הליכוד, שמגמתה היתה להיטיב עם שכבות ציבור רחבות, ובמיוחד עם עצמאים, באמצעות העברות חד-צדדיות של כספים (ולא באמצעות פיתוח השירותים הציבוריים, כגון חינוך ובריאות). היום, כתוצאה ממדיניות זו ומהתפתחויות אחרות במשק, כגון הצמיחה המואצת של שנות התשעים, עדות המזרח רחוקות מלהיות הקבוצה המקופחת ביותר בחברה הישראלית. הפועלים הזרים, הערבים, הזקנים ועולי אתיופיה ורוסיה הן קבוצות עניות הרבה יותר. המסר של ש"ס "עבד" כי הוא התאים למציאות הכלכלית של ישראל. ב – 15 השנים האחרונות התקיימו בישראל תנאים נוחים להתפתחות מעמד העצמאים ומעמד הפועלים היהודים המאורגנים – שני מגזרי משק שמתקיים בהם ייצוג בולט של עדות המזרח. ש"ס אינה מארגנת את מזי הרעב לטובת מאמץ מהפכני. היא פונה לאנשים המצויים בתהליך של מוביליות חברתית עולה, והיא מנחה אותם כיצד להצליח במהלך זה. כמו הכיתות הפרוטסטנטיות מתקופת ראשית הקפיטליזם, היא פונה למעמד הביניים, לזעיר-בורגנים, לבעלי המלאכה ולאלה מבין השכבות המרודות המבקשים להידמות לקבוצות אלה. מאמציה אינם מכוונים לשינוי המערכת אלא להשתלבות בתוכה.
 
ד.
 
ההיבט העדתי של ש"ס מתייחס אף הוא לפן ההלכתי או הדתי שלה. תחנת הרדיו, המתמחה במוסיקה עדתית של עדות המזרח, קרויה "קול המזרח". תחנת הרדיו של ש"ס קרויה "קול האמת". הטענה העדתית החזקה של ש"ס היא שההלכה האמיתית והיהדות האמיתית הן ספרדיות. טענה זו מהדהדת בשני מישורים: במישור האחד, הרב עובדיה יוסף הוא הדובר העיקרי. בשנים האחרונות כמעט בכל שיעור, תשובה ושיחה, הרב טוען שהפסיקה ההלכתית-ספרדית ישרה יותר, הגיונית יותר, ולכן גם אמיתית יותר מאשר הפסיקה האשכנזית. כמעט בכל הזדמנות הוא מנסה להוכיח שפסקי "מרן", רבי יוסף קארו (מחבר שולחן ערוך), נכונים יותר מאשר פסקי בעל ההשגות האשכנזי על השולחן ערוך (ה"מפה"), רבי משה איסרלש (הרמ"א, פולין 1525-1572). יתרה מזו, הרב עובדיה יוסף טוען שמבחינה הלכתית אין למעשה מעמד לגיטימי להלכה האשכנזית בארץ-ישראל, מכיוון שקהילות ארץ ישראל קיבלו עליהן את פסקי "מרן", רבי יוסף קארו, כבר במאה ה-16. בכך מקעקע הרב עובדיה יוסף את כל הממסד החרדי אשכנזי.
 
במישור השני הרב עובדיה יוסף הוא מושא הדיבור. הדוברים הם בניו של הרב ומורי הלכה מהשורה השנייה של ש"ס. אלה מעלים על נס את עליונותו הבלעדית של הרב עובדיה בין פוסקי ההלכה של זמננו. בשיעורים הם מביאים הכרעות של פוסקים אחרים בעניין נתון (פוסקים אשכנזים וגם פוסקים ספרדים, כגון רבי יוסף חיים שחי בבגדאד במאה ה-19), ובאמצעות ההשוואה הם מראים שהשיטה הנכונה היא זו של הרב עובדיה יוסף.
 
ש"ס רחוקה מתפיסה רב תרבותית רווחת, הטוענת שלכל תרבות אנושית יש מה לתרום להארת החוויה האנושית. ש"ס טוענת לבלעדיות על האמת המטאפיסית והמוחלטת של הקיום האנושי. היהדות החרדית היא-היא האמת, והארטיקולציה הספרדית של החרדיות היהודית היא האמיתית שבין תפיסות חרדיות שונות. העדתיות או הספרדיות של ש"ס מייצגת טענה רצינית לגבי האמת שבבעלותה. כתוצאה מכך טמונה בספרדיות שלה גם הטענה – הנשמעת בינתיים רק בין השיטין – שהיא, ורק היא, זכאית להנהיג את העם היהודי כולו.
 
לש"ס יש אם כן יומרות רציניות ביותר בשני מישורים: ראשית, היא מציעה את הסדר התרבותי והחברתי הנכון והאמיתי ביותר, לדעתה, בשביל עם ישראל. שנית, היא מציעה דרך להצלחתו הכלכלית והחברתית של הפרט. באפיונים אלה דומה ש"ס לתנועות הציוניות הגדולות, שהנהיגו את היישוב היהודי ואת מדינת ישראל. הצלחתן של תנועות אלה, כמו של תנועות אחרות שחוללו מודרניזציה בארצותיהן, היתה תלויה במידה רבה בשני מרכיבים: יכולת להציע לקהילה הפוליטית כולה אלטרנטיבה המבטיחה עתיד טוב יותר מזה הטמון בסדר הקיים, ויכולת להמחיש כיצד כל יחיד ישתלב בסדר החלופי וישפר את תנאי חייו במסגרתו. אימוץ אפיונים אלה ע"י ש"ס מאפשר לה להציג את עצמה כאלטרנטיבה רצינית למפלגות המרכזיות המסורתיות בישראל. בחברה הישראלית של היום הגישה למשאבים – כוח, משאבים חומריים, אמון, שייכות וכדומה – תלויה במידת השייכות לקולקטיב היהודי-ישראלי. המפלגות השונות – ובעיקר מפלגת העבודה, מרצ, הליכוד והמפד"ל – מייצגות אופנים שונים ומתחרים של כינון קולקטיב זה. מן ההבדלים בין אופני הכינון השונים נגזרים הבדלי גישה של מגזרים שונים למשאבים החברתיים. כך הצורה שבה מבנה הסקטור האשכנזי הוותיק (בקיצור, מלגת העבודה ומרצ) את הקולקטיב הישראלי-יהודי מעניקה לממסד הטכנולוגי, העסקי והאקדמי, וכן לקיבוצים ולחברת העובדים גישה עדיפה למשאבים יחסית לקבוצות חברתיות אחרות. ואילו בהצעת הליכוד לארגון הקולקטיבי-ישראלי, המגזרים הדתיים והמעמדות הזעיר-בורגניים נהנים מנגישות רבה יותר למשאבים – על חשבון מגזרים בירוקרטיים ועסקיים.
 
דפוס חשיבה זה מניח שמדינת ישראל מיוסדת על הרעיון של התחדשות יהודית. כך התמסדה בקרב אוכלוסיית המדינה התפיסה לפיה שליטה במשאבים מוצדקת רק כאשר היא משרתת את הקולקטיב היהודי-ישראלי כולו. לדעתי, זהו ההסבר העמוק לכך ששום מפלגה עדתית לא הצליחה בפוליטיקה הישראלית. נראה שהתחושה הרווחת בכל שכבות האוכלוסיה היהודית היא שהשקעה בטיפוח קולקטיב עדתי (כלומר, קולקטיב חלקי יחסית לעם היהודי), בה לבדה אין להצדיק שליטה משמעותית במשאבים, וחברות בקולקטיב עדתי כשלעצמה אינה מצדיקה גישה למשאבים. לכן תמ"י וכל המפלגות העדתיות שפעלו לפניה נכשלו. כל שכבות האוכלוסיה, כולל המקופחות שבניהן, ידעו בבירור שהדרך לגישה למשאבים ולשליטה בהם איננה עוברת בנתיב ההתארגנות העדתית.מכל התנועות העדתיות, ש"ס השכילה לקשר את העדתיות לפרשנות הלכתית, וכך הצליחה לבסס תביעה ביחס להבניה הנכונה של הקולקטיב היהודי כולו. באמצעות תביעה זו ובשם הדאגה לעם היהודי כולו, היא דורשת שליטה במשאבים. כך, בפעם הראשונה בהסטוריה הפוליטית הישראלית הושג חיבור בין העוצמה הרגשית של זהות עדתית ותחושות קיפוח לבין התחושה שהתארגנות על בסיס עדתי מאפשרת ומצדיקה גישה ושליטה במשאבים – שהרי ש"ס תרגמה את הזהות העדתית הפרטיקולריסטית שלה לתביעה יהודית כללית. החיבור בין שתי תחושות אלה של קיפוח עדתי ותביעה למשאבים על בסיס כלל-יהודי הופך את ש"ס לכוח פוליטי שקשה לעצרו.
 
לא מש"ס ייצא אם כן ניסוח חדש של כללי המשחק הפוליטיים בישראל. ש"ס הוכיחה כי אינה זקוקה לפורמט רב-תרבותי, ואולי אף אינה מעוניינת בו. בחיבורים שהיא יצרה בין רטוריקה של קיפוח לרטוריקה של תיקון, בין רווחת הפרט להבניית הכלל, ובין עדתיות פרטיקולרית לכלל-יהודיות, היא שחררה אנרגיות עצומות לתוך הזירה הציבורית הישראלית. כאשר אנשי ש"ס אומרים שהמהפכה שלהם רק התחילה, הם מתכוונים לזה.

 



[1] כמובן שבבחירות האחרונות הרב אמנון יצחק הקים מסגרת מתחרה עם ש"ס.

[2] יתכן שהבחירות האחרונות הן לכנסת והן לרשויות המקומיות מסמנים את הקהתה של אפקטיביות של השיח העדתי ביחס לש"ס. יו"ר ש"ס, אריה דרעי הוביל קו של עימות עדתי בין ספרדים ןאשכנזים בבחירות אלו עם הצלחה מאוד מוגבלת.

[3] יתכן שכיום מאפיינים אלה של עושר והצלחה פחות בולטים כאשר ש"ס בפעם הראשונה בתולדותיה מחוץ לממשלה .

עוד בנושא