|
|
|
בין הפרשנויות והעמדות הנשמעות בכלי התקשורת בדבר מחאת הדיור נשמעת הטענה: "מי שלא מסכים עם מדיניות הממשלה שלא יצביע עבורה בבחירות הבאות!" האם זו טענה נכונה? ודאי שלא! למחאה הציבורית שני תפקידים חשובים בחברה דמוקרטית. האחד: ליידע את השלטון מה חושבים האזרחים, והשני: לקיים דיון ציבורי מתמיד על מה שטוב לחברה, ועל מה שראוי להימצא על סדר היום הציבורי שלה.
מחאה היא אחד האמצעים שדרכם אזרחים מביעים את מה שהם חושבים, ומנהלים דיון עם אזרחים אחרים ועם השלטון. במחאה יש גם צד עקרוני. נסביר: בתקופת הצנע, אף אזרח לא חשב להפגין בשל המחסור. המחסור היה מוצדק! כולם ידעו שהוא זמני ונרתמו למצב החירום. המחאה העכשווית, לטענת המפגינים, היא על חוסר הצדק שבמחסור. "אין לי וזה לא בצדק. אני מוחה כי או ש'מישהו חוגג על חשבוני',או שהשיטה שבה מנהלים את הכלכלה במדינה אינה נכונה ואינה לטובת האזרחים. הדיור יקר מאוד במדינה וזה לא מוצדק." זוהי ליבת המחאה וזה מקור הכעס.
אחת הסיבות ליוקר הדיור היא השיטה שבה מתנהלים הדברים. המדינה מוציאה קרקע לשיווק, ומוכרת אותה לקבלן בכסף רב במטרה להרוויח ולהעשיר את הקופה הציבורית. הקבלן רוצה לבנות דירות יוקרה (ולא דירות פשוטות לזוגות צעירים חסרי אמצעים) כדי להחזיר לעצמו את ההשקעה. כך נוצר מצב שבו המדינה מרוויחה סכומים עצומים על גבנו, האזרחים. חשוב לציין שבמדינת ישראל רוב הקרקעות הן בבעלות המדינה (להבדיל ממדינות אחרות שבהן יש קרקעות בבעלות פרטית). המדינה היא מונופול: אין לה במי להתחרות ואין לה עניין להוריד מחירים. הקבלנים בונים אפוא כמעט רק דירות יוקרה לאנשים מבוססים המסוגלים להרשות לעצמם לרכוש דירות כאלה, והאזרחים החלשים-כלכלית מפסידים כי אין ביכולתם לרכוש דירות יקרות. הם נתקעים בלי דירה ונאלצים לשלם שכירות שהיא מעל ליכולותיהם הכלכליות, וכפי שהסברנו, לא בצדק.
למעשה מוצעים שני סוגים שונים של פתרונות ליוקר המחיה, הנובעים משתי תפיסות חברתיות-
כלכליות שונות.
הראשון: מדינת רווחה.
חלק מהסיסמאות שהושמעו במהלך המחאה בזמן האחרון התייחסו ל'מדינת הרווחה'. מדינת רווחה היא מדינה המקבלת על עצמה מידה גבוהה של אחריות לרווחת אזרחיה, לצד משטר הפועל לפי הכללים של שוק כלכלי חופשי. פתרון זה הכולל סיפוק שירותי חינוך, בריאות, דיור וביטחון סוציאלי, מכוּון למנוע עוני קיצוני ומיועד להבטיח תנאי חיים ברמת מינימום מסוימת לכל אדם בחברה.
גישה זו סוברת שעל הממשלה לדאוג לכך שכל אחד יוכל להשיג דיור סביר, על ידי פיקוח על מחירי הדירות או על ידי בנייה של דירות ציבוריות שהממשלה תשכיר או תמכור במחירים נמוכים. ניתן ליישם גישה זו גם לגבי אספקת חינוך ובריאות – להשקיע משאבים ציבוריים (המתקבלים ממיסים) כדי להבטיח רמה נאותה של בריאות וחינוך לכל אחד.
הפתרון השני משקף תפיסה אחרת: הגישה הקפיטליסטית. גישה זו סוברת שיש להגביר את התחרות בין היצרנים ועל ידי כך להוריד מחירים. על פי התפיסה הזאת המחירים גבוהים כי השוק אינו חופשי מספיק – היינו, הוא מתנהל כמו מונופול, ולכן אם יתנו לגורמים רבים להתחרות על אספקת מוצר מסוים, הרי שכל גורם יהיה מעוניין להצליח למכור את המוצר שלו, ולכן יהיה לו תמריץ להוריד מחירים. התחרות בין החברות תאלץ אותן להתייעל ולהוריד מחירים כדי לשרוד בשוק. במדינת ישראל אין די חברות, וממילא יש מונופולים שאין להם תמריץ להוריד מחירים. (דוגמא לכך ניתן ללמוד ממחירי הקוטג': באותו היום העלו שטראוס, תנובה וטרה את מחירי הקוטג'. צירוף מקרים? לא! ההעלאה המתוזמנת קרתה מפני שאין מספיק תחרות: שלוש החברות מייצרות אותו מוצר והן פשוט סגרו ביניהן 'דיל' על המחיר, והאזרח הפשוט מפסיד.) למצב כזה קוראים מצב תחרות ירוד. הגישה הקפיטליסטית גורסת שהממשלה אינה צריכה לספק דיור ציבורי או לפקח על מחירי הדירות, אלא לאפשר למינהל מקרקעי ישראל להציף את השוק בדירות חדשות כך שהתחרות בין המוכרים תוריד ממילא את המחירים. כמו כן, אילו היו כמה ספקי חשמל, מחיר החשמל היה יורד, וכך גם עם המזון וכל שאר המוצרים. גם אילו היו פותחים את שירות הנמֵלים לתחרות, כל המחירים היו יורדים – שהרי כל נמל היה מתחרה לתת את המחיר הנמוך ביותר ואת השירות הטוב ביותר.
התשובה היא: כן! חובת הצדקה חלה לא רק על היחיד אלא גם על הציבור – היינו, על הקהל המאורגן שנהנה במידה זו או אחרת משלטון עצמי. 'הציבור' במובן זה כולל גם את המדינה היהודית, קרי מדינת ישראל. וזה לשון השולחן ערוך, יורה דעה סימן רנ"ו ס"ק א':
כל עיר שיש ישראל חייב להעמיד מהם גבאי צדקה: אנשים ידועים ונאמנים, שיהיו מחזירים לגבות מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו. והם מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מה שיספק לו...
מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל ישראל שאין להם קופה של צדקה...
בשולחן ערוך כתוב שהקהל חייב להתארגן כך – על ידי מינוי גבאי צדקה שיהיו אחראים על גביית הכסף וחלוקתו – שיפרנס את העניים בתחומו. יש לשים לב שלא מדובר בהתנדבות. הציבור – באמצעות גבאי הצדקה – מטיל על היחידים סכום שכל אחד מהם חייב לתת (כמו מיסים היום) וגבאי הצדקה גובים את הסכום, כך שגם על פי ההלכה, כמו במדינה המודרנית (וקודם לה בכ-1700 שנה!) המדינה לוקחת על עצמה את פרנסת העניים.
הדמיון הזה בין מצוות הצדקה הציבורית לבין מדינת הרווחה הוא העומד, כנראה, מאחורי הקביעה של הרב יעקב אריאל:
מדינת הסעד [הרווחה] המודרנית... תואמת במידה רבה את גישת התורה, ויפה נהגה מדינת ישראל, כמדינה המיישמת ערכים יהודיים, באמצה באופן עקרוני שיטה זו
(הצופה א' סיון תשס"ד).
ואולם כפי שמדגיש הרב אריאל, התורה לא רק מחייבת צדקה ציבורית אלא גם צדקה מצד היחיד. המטרה היא לא רק שהעני יקבל ויהיה נתמך, אלא גם שהיחיד ייתן. התורה דואגת לא רק לתיקון החברה והמדינה אלא גם לתיקון הפרט ומידותיו.
יש תמיכה במקורותינו לשתי הגישות, ויש למצוא ביניהן איזון.
הרמב"ם מתייחס למצב של אדם שאינו עני, אך העלול להתדרדר לעניות:
שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה גדולה שאין למעלה ממנה – זה המחזיק בידי ישראל שֶמָךְ, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאול; ועל זה נאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה, לה).
כלומר, הַחֲזֵק באדם כדי שלא ייפול ויצטרך לבריות; צור מצב כלכלי ראוי כדי למנוע מצבי עניות. אם אנחנו אומרים שכל גדרי צדקה החלים על היחיד חלים גם על הציבור, אזי המצווה הגדולה ביותר של צדקה לציבור היא לצייד את האנשים בשירותי בריאות, חינוך, דיור, תעסוקה וכו' כדי שלא יהפכו לעניים ויזדקקו לבריות. המדינה מחויבת לאפשר רמת חיים סבירה מינימאלית.
מקורות המתירים תחרות ורואות אותה בעין יפה:
רבי יהודה אומר, לא יחלק החנווני קליות ואגוזים לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו; וחכמים מתירין.לא יפחות את השער; וחכמים אומרין, זכור לטוב (משנה בבא מציעא ד' י"ב).
חז"ל וההלכה מכירים במנגנון של התחרות ובתועלת שבה, כפי שמופיע במקורות הבאים:
מאי טעמייהו דרבנן דאמר ליה אנא מפליגנא אמגוזי ואת פליג שיסקי:ולא יפחות את השער וחכ"א זכור לטוב וכו':מאי טעמא דרבנןמשום דקא מרווח לתרעא.
[תרגום: מה טעמם של רבנן? שאומר לו [חנווני זה לחברו הטוען כנגדו] אני מחלק אגוזים ואתה מחלק שזיפים [שהרי גם אתה יכול לעשות דברים שימשכו אליך את הקונים].
לא יפחות את השער; וחכמים אומרין, זכור לטוב, וכו'.
מה טעמם של רבנן? שהוא מרוויח את השער - כלומר שהוא עשוי לגרום להוריד במקצתאת שער [=מחיר] הפירות בכל האזור.
ההיגיון של התחרות משתקף במיוחד ביחס ללימוד תורה כפי שמציינת ההלכה הבאה:
וכן מלמד תינוקות שבא חברו ופתח בית ללמד תינוקות בצידו כדי שיבואו תינוקות אחרים לו, או כדי שיבואו מתינוקות של זה אצל זה – אינו יכול למחות בידו, שנאמר "ה' חפץ למען צדקו; יגדיל תורה ויאדיר" ( ישעיהו מב, כא).
כלומר, התחרות בין המלמדים היא זו המגדילה ומאדירה את התורה בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה".
האם הציבור הדתי צריך גם הוא להיות בתוך האוהלים ?
יש לשים לב שההלכה אף פעם אינה נותנת הוראה ישירה לגבי אקטואליה; היא נותנת את הגדרים העקרוניים שבמסגרתם יש לקבל החלטות. לגבי הסוגיה דידן – מדינת הרווחה היא עניין ציבורי חיוני. הנושא אינו שייך רק ל'שמאלנים' או רק ל'בליינים ואוכלי סושי'. כל אזרח במדינה חש את יוקר המחיה, וכדאי וניתן לעורר ולדרוש מקובעי המדיניות הכללית לתת את דעתם על הקלת הנטל והעומס, על ידי כך שיגבירו את התחרותיות ויאפשרו הורדת מחירים, הן של הדיור והן של המחיה באופן כללי. נראה לנו שהמחאה תאמת את ערכי התורה ואת רוּחהּ, ונראה שמינימום של מדינת רווחה הוא חיוב. מעברלכך – עד כמה ואיך ומתי – צריך להחליט באמצעות תהליך פוליטי ודמוקרטי שירחיב את מדינת הרווחה ויחיל אותה גם על המעמד הבינוני.
נכון שרוב מובילי המחאה נתפסים כשייכים למחנה השמאל, אך ניתן למצוא את המכנה המשותף הענייני ועל בסיס משותף זה ליטול חלק בתהליך המחאה.
הציבור הדתי התקשה להצטרף למחאה. מדוע?
הציבור הדתי הצטרף רק בחלקו למחאת הדיור, והושמעו קולות שונים בנושא. לפניכם מספר קישורים להתייחסויות לשאלה זו. תוכלו לצרף ב'תגובות' את דעתכם, וכן קישורים אחרים להתייחסות.
הטענות שהופנו כלפי הציבור הדתי
להשתתף במחאה זה קידוש ה' | יוסי אלרן
דתיים, נשארנו מאחור | אפרת רוזנברג
מי יבנה בית בתל אביב, על משבר הדיור | אורי אורבך
לנעמה שלום,
שאלה זו יכולה לעזור לנו לראות את הבדלי הגישות בין יהדות ודמוקרטיה, אך גם את נקודות המפגש שלהן.
נפתח בדמוקרטיה. כמה וכמה ארגונים חשובים העוסקים בארץ בנושא זכויות האדם (כמו האגודה לזכויות האזרח) טענו כי ההחלטה הראשונית של שירות בתי הסוהר שלא לאפשר לרוצח ראש הממשלה יגאל עמיר להתייחד עם אשתו אינה ראויה.
במגילת זכויות האדם של האו"ם (משנת 1948) נכללת הזכות להקים משפחה כזכות יסוד המוקנית לכל אדם. האם רוצח, ובפרט רוצח ראש ממשלה, שפגע פגיעה אנושה בדמוקרטיה ובמדינה אינו זכאי לזכויות יסוד? רבים סבורים כי זכויות האדם נובעות מכך שהאדם הוא אדם ("צלם אלוהים"?) באשר הוא והמאמינים יוסיפו כמובן שהוא נברא בצלם א-להים ולכן אפילו מי שרצח לא פסק מלהיות אדם ועדיין ראוי לזכויות.
ניתן למצוא מקבילה לעקרון זה גם ביהדות – כידוע התורה אסרה על הלנת גופתו של מי שנתלה בידי בית דין "כי קללת א-להים תלוי"1. חז"ל, ובעקבותיהם ספורנו ומפרשים נוספים, מסבירים את האיסור במשל לשני אחים – האחד מלך והשני גנב; אם יבוזה הגנב, יתבזה גם המלך, ואף האדם, שנברא בצלם א-להים, אח הוא למקום. אם כן, גם חוטא שנידון לתליה, זכאי לכבוד.
ביהדות הקמת משפחה אינה רק זכות – היא חובה: קיום מצוות פרו ורבו. ברור שמי שעבר עבירה אחת, אינו פטור ממצווה אחרת!
ד"ר זוהר מאור
[1] דברים כ"א, כ"ג.
|
שלום זיו:
אני מפנה אותך לתשובתו היסודית של הרב שאול ישראלי זצ"ל, הדן בשאלה בהרחבה1; הוא פסק שמכיוון שבשיטה הדמוקרטית חברי כנסת הם נבחרי ציבור, הרי אינם בכלל "העמדת שררה", שלפי פסק הרמב"ם מוגבלת ליהודים בלבד. בניגוד למלך, למשל, כוחו של חבר הכנסת יונק מהסכמת העם.
גם הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב הרצוג זצ"ל כתב2 שמאחר שהעם היהודי קבל את מדינתו בהסכמת אומות העולם על פי אישור האומות המאוחדות, בוודאי שעל הערבים להינות משוויון זכויות המובטח לכל מיעוט.
כמובן שכל חבר כנסת מצהיר אמונים למדינת ישראל ולחוקיה והצהרה זו מחייבת גם את חברי הכנסת הערבים, מי שרוצה להפוך את מדינת ישראל למדינה לא יהודית אינו זכאי להיות חבר כנסת, לא רק לפי עקרונות התורה אלא גם לפי עקרונות הדמוקרטיה הישראלית.
הרב דוד עצמון.
[1] ראו בספרו: עמוד הימיני, ירושלים תש"ס, עמ' ק"מ-קמ"ד.
2. הדברים מופיעים בכרך הראשון של ספרו "תחוקה לישראל על פי התורה". |
|
אורי שלום-
לכל אדם במשטר דמוקרטי שמורה זכות ההפגנה, אך כמו כל זכות אחרת, היא אינה בלתי-מוגבלת. כל הפגנה דורשת אישור של המשטרה, ובמידה והיא מתקיימת מול מעונו הפרטי של איש ציבור, ניתן להגבילה מבחינת מספר משתתפים ושעות ההפגנה. בוודאי שזכות ההפגנה אינה יכולה לשמש ביד קבוצה כזו או אחרת אמצעי לרדת לחייו של אדם.
בשורה התחתונה צריכים לבדוק כל מקרה לגופו: מותר להפגין ולמחות אך אסור למרר את חיי האדם ומשפחתו. בשם זכות ההפגנה בוודאי אסור לפגוע ברכוש. ידוע לנו על איש ציבור שבא לבקר את משפחתו ובינתיים נוקבו צמיגי מכוניתו. זוהי בוודאי לא הפגנה מבחינה יהודית חובת המחאה בוודאי אינה מתירה איסור אונאה ופגיעה ברכוש. ממחלוקת הלל ושמאי אנו למדים כי הדעה ה"צודקת" נבחנת ביחס אל הדעה ה"מוטעית". וזה אף קנה המידה לקביעת ההלכה כשיטה זו אחרת. צדק מי שכתב שהנזק לציבור הדתי מהשתקה בכוח של דעות וגישות יהיה גדול. ניתן בהקשר זה להפנות לדבריו הנכוחים של הנצי"ב בהקדמתו לפירוש העמק דבר, כי החורבן בא מאנשים ששללו לחלוטין את מי שלא חשב כמותם וראו בו כופר ואפיקורס. גם עיקרון צריך להילקח בחשבון כשאנו מעצבים את גבולות המחאה.
בברכה,
ד"ר זוהר מאור.
שלום לך ה"כועס"
ראשית אני רוצה לומר שלפעמים מותר גם לכעוס.
אבל עכשיו לגופו של עניין.
הדמוקרטיה אכן רואה בחופש הביטוי ערך חשוב מאוד. מספיק להיזכר במשטרים רודניים שבהם אנשים שהביעו עמדות שלא היו נוחות לשלטון נשלחו לכלא, לסיביר ולעיתים גם הוצאו להורג.
אבל, למרות החשיבות הגדולה בחופש הביטוי, הוא אינו ערך מוחלט. גם הדמוקרטיה מכירה בכך שיש ערכים נוספים שיש להם חשיבות. אתן לך דוגמה לדבר. הדמוקרטיה רואה בשוויון דבר חשוב מאוד ולמרות זאת רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם הן מדינות לאומיות שנותנות עדיפות למסורת ולתרבות
הלאומית למרות שגרים בהן גם הרבה אנשים אחרים. במדינת ישראל קיים חוק השבות שמעדיף באופן ברור יהודים העולים לארץ על פני גויים. דבר זה אינו מונע מישראל להיות דמוקרטיה.
עיקרון זה יפה גם למקרה שלנו. הדמוקרטיה מכירה בכך שיש ערכים נוספים שיש להגן עליהם. ירושלים היא עיר קדושה ליהדות כבר 3,000 אלפי שנים וגם היום היא שונה באופיה מתל אביב או מערים אחרות. חופש הביטוי ייפגע באופן מזערי מאוד, אם מצעד הגאווה, שבא לשאת דגל הנתפס בעיני מאמיני התורה כתועבה, יתקיים בתל אביב או במקום אחר.
לפיכך, ישנם גם הרבה תומכים בדמוקרטיה שמתנגדים לקיום מצעד הגאווה בירושלים.
לפיכך, אם בסופו של דבר יתקיים המצעד גם אני אהיה בין המפגינים נגדו.
עם זאת חובה לזכור ולהזכיר שהמחאה חשובה גם מהתורה וגם היא זכות דמוקרטית יסודית אבל אלימות
מסוכנת ואסורה
בברכה
הרב דוד עצמון
|
